כתיבת ביוגרפיה וסיפורי חיים – משה נשרי

פוסט נבחר

יש הוכחות לכך שכתיבת ביוגרפיה מחזירה להוריכם המבוגרים את טעם החיים

לכן כדאי שתדעו שבתהליך הרגיש של כתיבת סיפורי חיים, הביוגרף משה נשרי יודע להקשיב ולכתוב, כמו גם לערוך תחקיר משלים ולהוסיף עריכה לשונית וספרותית. בקיצור, כל מה שחיוני לדעת בתחום מיוחד זה שבו הוא עוסק במשך שנים.
מתוך ההשכלה הרחבה והניסיון העשיר נובעים הידע וההבנה של כל מה שחשוב באמת לצורך כתיבת סיפורי חיים, עריכה והוצאה לאור של ביוגרפיה שתהיה מעניינת לקריאה; אוטוביוגרפיה שמעבירה מורשת משפחתית מדור לדור ומחזקת את הקשר הבין דורי.
לכן כדאי  לא להחמיץ את השעה ולא להשתהות – פנו לשיחה ולפגישת הכרות חינם וללא התחייבות 054-4399161.

כותב הביוגרפיות משה נשרי מגיע עם ניסיון של יותר משישים שנות חיים בארץ הזאת, וסיפור חיים שכולל ילדות, נעורים ובגרות בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל, ובהמשך שנים ארוכות של לימודים, ושל חיים ועבודה בתל-אביב, בזכרון יעקב וכעת במושב בית יצחק ליד נתניה. אותן שנות חיים ארוכות כללו שרות צבאי בקורס טייס, בחיל האוויר ובסיירת שריון, כמו גם עשרים שנים של עבודה במחשבים ובהייטק, ועשרים חמש שנים של עבודה בחינוך והוראה עם ילדים בכל הגילאים.

ArrowsRed560x80

משה נשריכדי להעניק להוריכם במתנה תהליך מרפא ומעניק משמעות , שיאפשר להם ולכם חוויה של תיקון הלב ,
אתם מוזמנים להתקשר אלי לשיחה ולפגישת היכרות חינם וללא התחייבות:
משה נשרי:

054-4399161
דוא"ל: mnishri@gmail.com

המקרה המרתק של הביוגרפיה מגילת אחימעץ

החיבור נכתב במאה ה-11 באיטליה, על ידי  אדם בשם אחימעץ בן פלטיאל. מה שרצה לעשות, ברמה הבסיסית, היה לכתוב ביוגרפיה של המשפחה שלו מהמאה ה-9 עד לימיו. אחימעץ היה בן למשפחה מכובדת למדי – קרובי משפחתו היו ידועים כאנשי ספר, בעלי הון, ומנהיגי קהילות יהודיות באיטליה ואסיה הקטנה. אין זה מפתיע שנצר למשפחה מכובדת מאוד רצה לתעד את תולדותיה ולכתוב סיפור חיים. אבל מגילת אחימעץ איננה רק תיאור כרונולוגי של האישים השונים במשפחה, אחימעץ כלל לא מעט פרטים היסטוריים מגוונים מאד. אין ספק שאחימעץ לא היה מעוניין בכתיבת היסטוריה מסודרת – אלא בתיעוד כמה מהאירועים באוטוביוגרפיה משפחתית, ולהוסיף מסורות שכנראה עברו בעל פה בתרבות שבתוכה הוא חי. אולם דווקא בשל כך אפשר להעריך כיום את ערכה ההיסטורי החשוב של המגילה: היא משקפת לנו את התרבות שבתוכה חי ואת המסורות השונות שיהודי איטליה אימצו. (בתמונה קטע מהמגילה)

לחיות כדי לספר – סיפור חיים

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם."  "כל דבר, ברגע שנח עליו מבטי, העיר בי תשוקה קודחת לכתוב כדי שלא למות", מעיד על עצמו גרסיה מארקס בכרך הזה של סיפור חייו. ואמנם סיפור חייו של הסופר כפי שהוא מסופר כאן הוא גם סיפור לידתה והתגבשותה של המזיגה המושלמת בין החיים לכתיבה, בין החיים לסיפור, העומדת במרכז יצירתו. מזיגה מושלמת עד כדי כך שאין להבחין בה בין אמת לבדיון, כי האמת אולי בזויה והבדיון תמיד אמת: האמת העמוקה של המספר, אף אם לא קרו הדברים בפועל ממש. "לחיות כדי לספר" אוטוביוגרפיה מאת:  גבריאל גרסיה מארקס

אוטוביוגרפיה – סיפור חייו של הסופר

סיפור משפחתי במרכז

מתוף הספר "אוזני בסמוך לליבו" מאת חניף קוריישי, אודות האוטוביוגרפיה של אביו

ילדים שומעים שפע סיפורים בשלל צורות עוד לפני שביכולתם לקרוא אותם, אבל במרכז החינוך שלהם עומד גיוסם לתוך סיפור משפחתי מתגולל. זו ההגדה או המסורות המשפחתיות, גרסאות שונות שהוריהם ומשפחתם מטביעים בהם ללא הרף. לא משנה מה התרחש בחיי, דרך הספרים נכנסתי לנרטיב המשפחתי, או למיתוס, שהתייחס לקריאה ולסופרים כאילו היו עסק משפחתי. גם ספורט – במיוחד קריקט – היה חלק מן המיתוס הזה.קרוב לוודאי שאיש מאיתנו לא יוכל להגדיר במיוחד איזה סוג של סיפור חיים זה היה. ואף על פי כן הובהר לנו מהם הדברים הנחשבים בתוך המשפחה, איך עלי לחיות, ומה עלי להיות.

"חניף קוריישי אורג סיפור משפחתי מתוך זיכרונות הילדות שלו ומציע מבט יוצא דופן על הדרך שבה הפך לסופר אל מול ניסיונות הכתיבה הכושלים של אביו. גילוי כתב יד נשכח של אביו מעורר את שטף הזכרונות. כתב היד מספר על ילדותו של אביו בבומביי בתקופה של תהפוכות שבה נחצתה הודו מבחינה דתית, והמשפחה שחיה בה דורות רבים נדרשת לקבל עליה זהות פקיסטנית."

לדורות הבאים, כתוב ספר סיפור חיים

בסיפור נושן מסופר על אב שלעת זקנתו כך ציווה לבנו:
אם אתה מבקש מחסה מגשם ורוח, הקם לך אוהל או בקתה.
אם אתה מבקש מקום לדור בו כל ימי חייך, בנה לך בית אבן.
אם רצונך לדאוג גם לבניך ובני בניך אחריך, בנה עיר מוקפת חומה.
אבל אם רצונך להקים בניין לדורות הבאים, כתוב ספר סיפור חיים.

הסיפור הזה יכול להעיד על זהותנו כעם של ספרים ושל ביוגרפיות,
סיפורי חיים שאב ואם קוראים עם ילדיהם סביב שולחן ארוחת החג.

כתיבת אוטוביוגרפיות

הלוגו מסמל כתיבה קלה כנוצה ביחס לערכה של הביוגרפיה למורשת המשפחתית לדורי דורות

סיפור חיים באלבום משפחתי

חיים גורי
וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.
אַַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת.
זֶה לֹא מְעַט.
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
בְּבוֹא יוֹם נִמָּשֵׁךְ כִּתְמוּנוֹת עַל הַקִּיר,
נִתְגּוֹרֵר בְּאַלְבּוֹם מִשְׁפַּחְתִּי.

סיפור חיים, "משהו שיחיה אחרי כזוכר"

"עוד ספר" / חיים גורי
"אני רוצה לשוב ולכתוב, לאחר זמן רב אני מת לכתוב.
משהו שאפילו ההם יוכלו לומר שהוא טוב.
משהו שיימשך כנשאר. לא כמוני חולף ועובר.
משהו שיפתיע אותי, שיודה לי על שעשיתי אותו לפני לכתי
אל המקום האחר בקצה היותי. משהו שיחיה אחרי כזוכר
שיתגאה בי על חיי שיתקיימו אחרי,
שיעידו שהיה ראוי לשאת את שמי.
כן. אני רוצה עוד לכתוב. להשלים את הספר הזה.
לא לחדול לפניו, שיודה לי על שכתבתי אותו …"

מנדל של הספרים – סיפור חיים

"… אני שכחתי לגמרי את מנדל של הספרים שנים ארוכות, דווקא אני, שהייתי אמור לדעת שספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני חלוף ונשכחים מלב" – שטפן צוויג – מנדל של הספרים

מאת שטפן צוויג, שסיפור חייו היה ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במא-20 באירופה

מאת שטפן צוויג, שסיפור חייו היה ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה ה-20 באירופה

הפתעה שחורה שנחשפה בספר אוטוביוגרפיה

סבא שלי בטח היה יורה בי

"ואני, אני דומה לו? צבע עורי מבדיל בינינו. אני מדמיינת את עצמי עומדת לצדו… הוא במדיו השחורים עם הגולגולות, אני, הנכדה השחורה. מה היה אומר על נכדה כהת עור שאם לא די בכך, גם מדברת עברית? בעיניו הייתי כתם בושה, ממזרה שמכפישה את שם המשפחה. סבא שלי בטח היה יורה בי" (מתוך הספר "אמון: סבא שלי היה יורה בי")

ביוגרפיה שחורה

ג'ניפר טגה, גרמנייה שחורה, גילתה יום אחד שסבה, אמון גת, היה מפקדו האכזר של מחנה הריכוז הנאצי פלאשוב. הוא תואר כ"התגלמות המודרנית של השטן התנ"כי" וכונה גם "הקצב מפלאשוב". ג'ניפר טגה שנמסרה לאימוץ בגיל צעיר, גילתה בבגרותה, ולאחר שבילתה שנים בישראל, כי הוא סבא שלה. טגה נולדה בגרמניה ב-1970 לאם גרמניה ולאב ניגרי, ורק לאחרונה גילתה את האמת על הסבא שלה.

המסע שלה אל עברה החל ב-2008. בעודה קוראת בספריה המרכזית של המבורג, צד את עיניה ספר עם כריכה אדומה. “אין לי הסבר לכך", שיחזרה, "לא חיפשתי משהו מסוים. פשוט הסתובבתי בספריה, לקחתי את הספר הזה והתחלתי לעלעל בו". שמו של הספר היה "אבל אני חייבת לאהוב את אבי, לא?” – זה היה ספר האוטוביוגרפיה – הזכרונות של מוניקה הרטוויג, בתו של אמון גת.

"על הכריכה היתה תמונה קטנה של אשה מבוגרת, שנראתה לי מוכרת; משהו בעיניים שלה גרם לי לתהות. לקחתי את הספר הביתה, קראתי אותו, ומצאתי שם פרטים שהכרתי מסיפור החיים האישי שלי כילדה מאומצת. אני לא יודעת מה בדיוק קרה באותו רגע במוח שלי", הוסיפה, "אבל היה לי ברור שהספר הזה עוסק במשפחתי הביולוגית, אותה לא ראיתי הרבה מאוד שנים. אותה משפחה שאף אחד לא סיפר לי עליה".

לאט לאט התבהרה לה התמונה. היא הבת של הרטוויג ונכדתו של אמון גת. אבא שלה למד בגרמניה וניהל רומן עם אמה. "הייתי בהלם מוחלט כשגיליתי את זה, מאד מטריד לגלות שאני ואמון גת קשורים גנטית. היום אני יודעת שכאישה עם צבע עור שחור, הוא היה מתייחס אלי כתת־אדם, כמו שהתייחס ליהודים שהרג."

סיפור חיים של קיבוצניק שאכל בחרסינה מווינה

בחדרי האוכל בקיבוצים של פעם ישבו בצריפים, על ספסלים מעץ, ואכלו מצלחות פח. אבל בחדר האוכל אצלנו ישבו על כסאות מיובאים מוינה, ואכלו מצלחות חרסינה מוינה; כאן שתו מספלי חרסינה, וגם המרקיות וקעריות הדייסה היו מחרסינה. ואם תשאלו איך כל זה קרה? איך אצלנו היה חדר אוכל מפואר כל כך? אספר לכם מה שסיפרו לנו כשעוד היינו ילדים.

חדר האוכל שלנו היה הראשון שתוכנן כמבנה קבע, עם הרבה תשומת לב לתכנון מיקומו במעגל חצר המשק. הכניסה הראשית לבניין היתה במעלה מדרגות עגולות שהובילו לשני פתחים: פתח קטן אל המטבח, ופתח גדול עם שתי דלתות אל חדר האוכל, שהיה מואר דרך עשרה חלונות גדולים. משקופי החלונות היו צבועים באדום, והכנפיים של החלונות בכחול.

אבל בינתיים כל התוכנית היפה לבניית חדר האוכל נשארה על הנייר, וכל זה בגלל מחלה. שני חברים בקיבוץ חלו במחלה, שאמנם לא היתה מדבקת, אבל הם סבלו מאד מאולקוס בקיבה. הם היו זקוקים בדחיפות לניתוח, שבאותם ימים לא ניתן היה לעשות אותו בארץ; חייבים היו לשלוח אותם לחו"ל, ולצורך זה התכוונו להשתמש בכסף שהיה מתוכנן לבניית חדר האוכל.

התקשרו לראש הקהילה היהודית בווינה בירת אוסטריה כדי שיתאם להם ניתוח דחוף. הוא הבטיח שיקבל אותם בבואם וידאג לכל הדרוש לנוחיותם. אחד משני החולים היה הבנאי הראשי בקיבוץ כך שלא רק נדרש כל הכסף שנאסף, גם לא היה מי שיבנה בינתיים.

שני החולים חזרו בריאים, מרוצים ומעודדים מקבלת הפנים והיחס החם שקיבלו בווינה. אנשי הקהילה היהודית שילמו להם את עלות הניתוח ואת עלות הנסיעה הלוך וחזור. לכן נשאר כסף לבנייה. החליטו להתחיל בבניית חדר האוכל כי עדיין לא גמרו את התוכניות למבני המשק. כך קרה שקודם נבנה חדר האוכל, ורק אחר כך בנו את הרפת והאורווה.

לפתע הגיע מוינה משלוח גדול של רכוש, ולא היה ידוע לאף אחד שכל זה צפוי להגיע משם. הרכוש המפתיע שהגיע שימח  את כולם. כנראה שאחד מראשי הקהילה בווינה שמע על חדר אוכל חדש, ודאג למשלוח הכיסאות וכלי החרסינה, בשם הקהילה היהודית של וינה. החברים שהתאוששו מהניתוח התחילו לבנות את חדר האוכל, ואז הגיע במפתיע המשלוח מוינה, כדי למלא את חדר האוכל החדש.

וכך קרה שבעוד שבכל חדרי האוכל הקיבוציים ישבו על ספסלים ואכלו מצלחות פח, בגניגר ישבו לאכול על כסאות, אכלו מצלחות חרסינה מסוגננות, ושתו מספלי חרסינה תואמים כמו שהיה נהוג בווינה. והיו גם מרקיות, וגם קעריות להגשה של דייסות, שהיו תואמות למערכת הכלים כולה. רק השולחנות הוזמנו מהנגרייה בעפולה.

חרסינה מווינה בסיפור חיים של קיבוץ בעמק

מרק בכלי חרסינה מווינה

סיפור חיים כמסע בזיכרון

מסע הזכרון בסיפורי חיים

החירות הגדולה לנוע בזמן

…"היא זוכרת, ולכן נשארה לה החירות הגדולה האחרונה: לנוע בזמן. זה מסע הזיכרון שדבר אינו יכול למנוע זולת השיכחה. היא זוכרת ועפה למקום ששוב אינו קיים אלא בראשה ופוגשת אנשים שמתו לפני יובלות. מחיה יקום מלא בני אדם, כלבים וחתולים, פרות ורבנים, רהיטים וציפורים, אחיות וילדיהן ומורים וכיתות וסופרים גדולים, שוכני עפר כולם, והנה הם נעים וזעים בזיכרונה של אימי. וכשתסתלק מפה ידעך ויכבה כל זה כעותק אחרון של סרט ישן, יאבד על שלל כוכביו."…
…"שירים בפולנית מזדמרים בראשה בלילה כמין תשבץ פתוח, תובעים להתמלא במילים, בלחן, בתווים. "מולדת את כמו בריאות: מעריכים אותך רק כשמאבדים אותך," היא נזכרת בשורה משיר ששיננה כשהיתה נערונת והוא נותר במגירת זיכרון מ-1929 וצץ עתה, בשנה השישית של האלף השלישי. היא עמלה לתרגמו לעברית. מחפשת את המילה, מוצאת, גאה בהישג. מוחה ממציא משחקי זיכרון. "להעסיק את הראש כשאני לא נרדמת," אומרת אמי." (מתוך הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה על אמו)