strawberris

סוסים ותותים

כשראיתי שאמא מצליחה להסתדר בתל-אביב, יצאתי להגשמה עם קבוצת חברים מ"הנוער העובד". יצאנו עם המדריך שלנו להכשרה בקיבוץ. היינו בהכשרה כחצי שנה – שנה. גרנו כאן באוהל, ואכלנו בחדר האוכל. אבל אין לי הרבה זכרונות מאותה הכשרה. כנראה שלא היה בה משהו מיוחד. זו היתה תקופה מאד מבלבלת. לא היית באף מקום ברור. היה לך בית ולא היה לך בית.
ביום הראשון קטפנו אשכוליות מעצים מלאי קוצים. אני זוכרת רק שנדקרתי שם, ובכיתי כל היום. למחרת שלחו אותי לעבוד בגן הירק. חיכו לי שם החברים אורי וגורי. הם קיבלו את פני יפה מאד. אורי אמר לי: הנה סוס ומחרשה. כאן את צריכה לחרוש. אף פעם בחיי לא התקרבתי לסוס. אולי ראיתי פעם סוס מרחוק, אבל ודאי שאף פעם בחיי לא התקרבתי למחרשה. פחדתי אפילו לעמוד ליד הסוס והמחרשה. אבל חרשתי; ולא הפסקתי לבכות כל היום. בכיתי והתגברתי. הייתי ילדה בת 18, ולא היה לי כאן עם מי לדבר.
למרות כל הקשיים, אי אפשר לומר שהגענו להגשמה מתוך מצוקה אישית. זה נכון שבכל העולם מצוקות מניעות אנשים. זו תופעה כלל עולמית. אבל אנחנו התחנכנו בתנועות נוער. לכן אצלנו זו בהחלט היתה אידיאולוגיה. אצל אבא שלי זה נבע ממצוקה; אי אפשר לקרוא לזה עליה. אבל אני גדלתי בתנועת נוער, וההגשמה היתה בעליה ארצה והליכה לקיבוץ. נכון שב"נוער העובד" בתל-אביב ההגשמה היתה להיות פועל, בנמל, בבנין או במפעל. אבל בתוך ה"נוער העובד" היתה גם קבוצה שמטרתה היתה הגשמה בקיבוץ.
זה שהעמידו אותי ביום השני לחרוש נראה דומה למתיחה. ככה אני רואה את זה. הסוס חרש; הוא היה יותר חכם ממני. הוא  גם ידע להסתובב לבד בסוף כל תלם. אחר כך עבדתי בבית החרושת למיצים וריבות. ישבנו סביב ל"הרים" – ערמות של תות-שדה. היינו צריכים לנקות את התותים, לפני שמכינים מהם ריבת תות עבור הצבא האנגלי. איה היתה המשגיחה שלנו. אסור היה לנו לקחת אפילו תות אחד לפה.
יוסף עבד אז בבית החרושת בתור איש תחזוקת מתקני הקיטור. נפגשנו ליד ערמות התות. כך הוא הכיר אותי. הוא תמיד היה מביא לי לטעום משהו מהתותים, וכך התחיל הרומן בינינו. אחר כך עברנו לגור יחד, עוד לפני החתונה. גרנו תחילה באיזה ליפט מעץ, ואחר כך בבתי סוכנות, כל פעם בחדר אחר.

התקציב איפשר גם חצי סוס וחצי מחרשה (סוס ומחרשה לשני משקים שכנים).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *