אשה אחרת, או, אנה פנתה אהבה

אשה אחרת, או, אנה פנתה האהבה

אבי עזב את הבית לאחר שנולדתי. אמא העדיפה שאבא יעזוב את הבית. הוא היה בא לבקר אותי לעיתים, לוקח אותי לטייל וקונה לי ממתקים. אהבתי אותו והייתי מאושרת להיות בנוכחותו. אני זוכרת כמה הייתי גאה באבא שלי. היה לי עצוב נורא כשנעלם לי. כל כך רציתי שיהיה לי אבא כמו לכל הילדים. כששב הביתה בשנת 1939 לא היה גבול לאושרי. הוא שב מפני שסרב להתגייס לצבא הרומני עם פרוץ המלחמה. הוא בא להתפייס עם אמא, ושיכנע אותה להצטרף אליו ולברוח מרומניה, כדי להתחיל יחדיו בחיים חדשים. אמא קיוותה שהמצב ישתפר כאשר נתגורר סמוך להוריו של אבא. הניסיון אכן עלה יפה, ובבוקובינה התחלנו בחיים חדשים.

תקופת הכיבוש הרוסי של בוקובינה הייתה קשה לי במיוחד. המזון חולק בהקצבה, ונאלצנו לעמוד בתור כדי לקבלו. בבית הספר היה מזנון מסובסד על ידי הממשלה הסובייטית. הממשלה דאגה שלילדים יהיה חלב לשתיה בהפסקת עשר, ובצהרים מכרו לנו כריכים זולים מלחם עם נקניק. במזנון הייתה מנהלת נחמדה בשם אנה שטרוק, שחיבבה אותי מאד. אבל פתאום, לקראת סוף שנת הלימודים, יחסה אלי השתנה.

כאמור כשאבא חזר לחיות איתנו היית מאושרת. הוא ידע רוסית וגרמנית ועזר לי מאד בלימודים. בכיתה שלי לימד מורה אנטישמי. הוא לא אהב את התלמידים היהודים, ונתן תמיד ציונים טובים יותר לתלמידים הנוצרים. לכן היה לי חשוב במיוחד להצליח בלימודים. הייתי תלמידה די טובה, במיוחד בהתעמלות ובציור. אבא עבד כחשמלאי לא רחוק מבית הספר, בתשלובת לייצור נייר. לאחר הלימודים הייתי הולכת אליו למפעל והוא שמח תמיד לבואי. אבל לקראת סוף שנת הלימודים התחיל להמציא כל מיני תירוצים שבגללם אינו פנוי, וביקש שאלך הביתה לבד. אמא הרגישה שמשהו השתנה, אבל לי לא סיפרה דבר.

בוקר אחד, כשהגעתי כרגיל לבית הספר, שמעתי שאנה מהמזנון שינתה את שם המשפחה. מעכשיו היא נקראת בשם המשפחה שלנו. חשבתי שאפול מכל המדרגות. הייתי אז רק בת 10. שתקתי ועשיתי עצמי כלא מבינה. שאלתי אם גברת אנה נמצאת בעבודה. אמרו לי שהיא חולה ולקחה חופשה. אמרתי שאני רוצה לדרוש בשלומה, ובמזכירות בית הספר קיבלתי את כתובתה. הלכתי אליה מבלי להודיע לאמא שאני מאחרת.

צלצלתי בדלת. על הפעמון עדיין הופיע השם אנה שטרוק. כשפתחה לי את הדלת, לבושה בחלוק פרחוני, שאלתי לשלומה והתבוננתי פנימה. ראיתי על המתלה שבכניסה את הז'קט של אבא, ולידו גם המגפיים שלו והקסקט שנהג לחבוש לראשו. לא שאלתי מה פתאום הבגדים של אבא שלי תלויים אצלה. התנהגתי בנימוס, בירכתי אותה בהחלמה מהירה, ורצתי לחשמלית כל עוד נשמתי בי. הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי. כשהגעתי הביתה אכן פרצתי בבכי תמרורים. אמא נבהלה מאד. סיפרתי לה מה שראו עיני. להפתעתי היא לא הגיבה בכעס אלא פרצה בצחוק מהול בכאב, ואמרה: "ידעתי בליבי שהיום הזה יגיע במוקדם או במאוחר". כך התחילו ימי הצער והסבל הנפשי שלי.

 

2 תגובות בנושא “אשה אחרת, או, אנה פנתה אהבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *