לרגל יום הזכרון לשואה החל היום, בחרתי להביא קטע דרמטי במיוחד מתוך סיפור חיים מרתק ומדהים של גברת ב.
פעמיים מנגלה
היינו לא יותר משבועיים בגטו כאשר הודיעו לנו להיות מוכנים לעזוב, ולא ידענו לאן. ביום הפינוי יצאתי עם הפעקלך על הגב, והז'נדרמים ההונגרים האיצו בנו במכות עם מקלות למהר לרכבת. היה שם שוטר שזיהה וזכר אותי ממפגש ב-1938, כשהיינו כבר תחת שלטון הונגרי. הוא צעק לעברי: את יהודיה! למה שיקרת אותי? והרביץ לי בחמת זעם מכות רצח כל הדרך לרכבת.
בתחנת הרכבת עלינו לתוך קרונות עץ להובלת בקר, ללא חלונות, כ-85 אנשים בעמידה ובצפיפות נוראה. לא היה לנו אויר לנשימה. בלילה הקרון התמלא באדים (ערפל?!) שכאילו החדירו לקרון. מבוגרים אחדים התעלפו. זה היה לילה נורא. ברכבת הגענו לאושוויץ, דרך קושיצ'ה, פופארד וקראקוב. בקושיצ'ה נמצאה משפחתה של דודה שלי, אחות של אבא. בן-דוד שלי היה שם במחנה עבודה. הוא נתן כסף לחייל הונגרי, בא לקרון שלנו עם פטיש גדול, ושבר כמה קרשים כדי שיכנס קצת אויר. כשניסה לעשות חור נוסף, בצד השני של הקרון, החייל ההונגרי וקצין אחד תפסו ולקחו אותו משם.
עדיין לא היה אויר לנשימה בקרון, ואני התפשטתי ונשארתי בקומבינזון. אני שהייתי צעירה הרגשתי שאני מתה. אנשים מבוגרים סבלו מהזיות, דיברו שטויות והתעלפו – היה נורא! כשהגענו לפופראד הרכבת עצרה. מנהל התחנה ראה את שני הנכדים של דודי דויד מציצים דרך החור שבקרון, ורצה להוריד אותם מהרכבת כדי להציל אותם. הם היו אז בגיל 8-10, והגדול במיוחד היה כל כך יפה… הדוד לא רצה למסור אותם והם נשארו איתנו. מפופראד ירדה הרכבת בואדי עמוק לכיוון קראקוב. תמיד הייתי סקרנית מאד ורציתי לראות הכל. כשהצצתי מהקרון ראיתי שני בני אדם שקפצו מקרון אחר. הם נפצעו בנפילה, אבל הצליחו לברוח. בקראקוב היתה הפסקה קצרה, ואמרו שהיעד כבר לא רחוק.
ימינה זה "ארבייט"
הגענו לאושוויץ לפנות ערב ומיד התחילה הסלקציה. הדוד דויד כבר נראה מת, ולכן זרקו אותו שם על ערמת חצץ. בכל יום זכרון לשואה אני רואה שוב לנגד עיני את התמונה הזאת שלו, שוכב על החצץ עם החולצה הלבנה…
הגענו בשורות של חמישה לסלקציה מול מנגלה, ואני כבר עברתי אותה שמאלה, יחד עם המבוגרים שנועדו להשמדה. אמא שלי חזרה ואמרה: "הדוד דויד לא מת, הוא צריך קצת מים". היא שאלה: "איפה המימייה שקיבלנו מהדוד בקרון, ואיפה המעיל שלי?" ואני אמרתי: "המעיל נשאר ברכבת יחד עם המימייה". אמא בכתה כל כך עד שאני יצאתי מהשורות, הלכתי אחורה, עשיתי סיבוב וחזרתי לרכבת.
לפני הקרון עמדו שני יהודים בבגדי פסים. שאלתי אותם מה הפירוש של שמאל וימין בסלקציה? הם השיבו שימינה זה ארבייט – עבודה, ושמאלה – עשו סימן של שחיטה, עם אצבע על הצואר. אמרתי שאני רוצה לקחת את המעיל והמימייה. הם הרשו לי להכנס לקרון ולקחת אותם. חזרתי לאמא שלי – כל המשפחה הופנתה שמאלה – ונתתי לה את המימייה. כשפתחה אותה גילינו שהיא מלאה ברום ולא במים. אמא שמה מעט רום על שפתיו של הדוד, והוא התעורר פתאום והתיישב על החצץ! אמא שלי צדקה, הוא רק התעלף. אמא לבשה את המעיל, ופתאום – עד היום איני יודעת איך – החלטתי שאני רוצה לחיות. חיבקתי ונישקתי את אמא. בכיתי ואמרתי לה שאני אחזור לחפש אותה בלילה, אבל ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה.
יצאתי שוב מתוך השורה וחזרתי לאחור. עמדתי שוב בשורות לפני הסלקציה. כאשר הגעתי בפעם השנייה לעמוד מול דוקטור מנגלה הוא הסתכל בי ואמר: "את כבר היית פה". אמרתי: "כן". הוא שאל: "למה את חזרת?" אמרתי: "אני רוצה לעבוד". הוא החזיק את פני בשתי ידיו, הסתכל בעיני ושאל: "בת כמה את?" אמרתי שאני בת עשרים ואחת וחצי, ואז הוא אמר: "נו, אז אם את כל כך רוצה לחיות, אז תלכי ימינה." כך נשארתי בחיים.
זהו פרק אחד מתוך הביוגרפיה של ב. שעדיין לא התפרסמה.