בכל לילה היו מגיעות למחנה המעפילים באיטליה משאיות ובהן קבוצות חדשות. אותן משאיות היו לוקחות קבוצה שהגיעה בלילה הקודם, ומסיעות אותה לכיוון הים למעין טיול לילי. כך הייתה מתנהלת תחלופה בכיוון אחד, וקבוצות חדשות הגיעו בשקט ובלי לעורר חשד. לא תמיד זה התנהל בצורה חלקה. היה צורך לוודא שאין פטרולים, ולהימנע מיציאה לפעולה בלילות של ירח מלא, כדי שלא יבחינו בנו. כשהגענו לחוף ירדנו מהמשאיות עם תרמיל קטן על הגב ועם מעט מים. אסור היה לשאת דבר בידיים, כדי שתהיינה חופשיות לטיפוס על הסולם. העלו אותנו על סירות גומי ללא מנועים. כדי להגיע בשקט אל הספינה שהמתינה בלב הים, היינו צריכים לחתור במשוטים. לא יכולנו להוציא לדרך סירות רבות בעת ובעונה אחת. שליח היה מלווה כל סירה, ולכן מבצע כזה ארך לילה שלם. היינו צריכים להזדרז ולהגיע לספינה בטרם יאיר השחר. אחד אחד טיפסנו בחושך בסולם חבלים אל הסיפון.

הפלגנו בספינה כ"ג יורדי הסירה, בקיץ 1946. העמיסו עליה 790 אנשים, אבל למעשה לא היה בה מקום סביר אפילו למחצית המספר הזה. זו היתה ספינה ישנה שנקנתה מחברה איטלקית. המלחים היו איטלקים, ולצידם גם שליחים ישראלים. אחד מהם, אליעזר קליין, הסביר לנו שליד האי כרתים יועברו חלק מהמעפילים לספינה אחרת. בינתיים אוכל ומים חולקו בצמצום.

בתחילת אוגוסט הים היה הפכפך, פעם שקט ופעם גבה גלים. היינו צריכים להיכנס לבטן הספינה כדי לשמור על איזונה. אסור היה להסתובב על הסיפון. בפנים היה חם ומחניק, והיו אנשים שסבלו ממחלת ים. רק בלילה מותר היה לצאת להתאוורר לזמן קצוב, כי לא היה מקום לכולם על הסיפון. לא היו בתי שימוש. לכן נאלצנו, תוך סיכון פיסי רב, להסתתר מאחורי פרגוד. מי שהיה צריך להתפנות החזיק בידיו של אחר, וכך עם הישבן מחוץ למעקה הספינה, עשה את צרכיו לעבר הים. אולי טוב היה שלא שתינו מים בכמות גדולה – הם חולקו בהקצבה, רק שתי כוסות ביום. כדי לחסוך מקום בבטן הספינה, עקרו את המדרגות שנועדו לטיפוס אל המיטות. היו שורות שורות של מיטות ברזל משני הצדדים ובאמצע מעבר צר. נאלצנו להידחק בין הקורות שעליהן נמתח ברזנט חזק לצורך שכיבה בלבד. אי אפשר היה אפילו להתהפך בשכיבה בנוחות, כי יריעות הברזנט היו מתוחות בצפיפות אחת מעל השנייה. הפלגנו למעלה משבוע ולא נפגשנו עם הספינה השנייה, שהיתה אמורה להפחית מעומס הנוסעים. הזמן עבר בעצלתיים, מסביב רק ים ושמיים בלי סוף.

לילה אחד עברה בינינו הידיעה שעם בוקר נגיע לחיפה. כשהאיר השחר רבצה דממה מתוחה על פני המים, כמו גם על פני הסיפון. כולנו נדחקנו ונצמדנו נרגשים למעקה הפונה מזרחה. פתאום קרעה צפירת אוניה את הדממה. ניסינו לקרוע במבטינו את צעיף ערפילי הבוקר כדי לחזות במראה הארץ הנכספת. אחרי הפלגה מפרכת נראינו ודאי אפורים ומותשים, כאבק אדם. אבל בליבנו גאתה התרגשות שאין לתארה במילים. חשנו שאני ניצבים בפני רגע חגיגי במיוחד. כאשר עלתה השמש התפזרו הערפילים לאיטם. אט-אט נגלו, אל מול עינינו המשתאות, העיר המלבינה באור השחר, והכרמל המוריק בזוהר זריחה. הסיפון כמו נשטף באנחת רווחה, שעברה בינינו כגל רוגש וירדה ורצה על הים.

לפתע יצאו לקראתנו אוניות מלחמה בריטיות, הקיפו אותנו ועצרו את הספינה. השליחים לימדו אותנו מבעוד מועד שצריך להתנגד למעצר, ולהילחם בחיילים האנגלים. מחנה המעצר שהוקם בעתלית, היה מלא פליטים עד אפס מקום. ידענו כי יעבירו אותנו למעצר בקפריסין לזמן בלתי מוגבל. פירקנו את כל מיטות הברזל, והתכוננו למלחמה פנים אל פנים מול החיילים האנגלים. בינתיים, על פי נוהל שנקבע מראש, השליחים שלנו נעלמו מהשטח בצלילה, יחד עם המלחים האיטלקים. שתי אוניות מלחמה גדולות הקיפו אותנו. הספינה שלנו נראתה כמו חצי קליפת אגוז לידן. מתוך זרנוקים התיזו עלינו מים בעוצמה רבה, כדי לשבור את ההתנגדות שלנו. נפלנו על הסיפון כמו עכברים רטובים. היינו תשושים מאד, צרובי שמש, ללא מים ואוכל, והבגדים שלנו התפוררו כמו נייר. את החולים הרבים שהיו איתנו הורידו הבריטים בנמל בחיפה. לאחר כל ייסורי המלחמה ותלאות הדרך, ראינו את חיפה רק מהים. היינו קרובים לארץ כל כך, אך לא רשאים להיכנס אליה. מתוך התרגשות התחלנו לשיר את התקווה בכוחותינו האחרונים. דמעות זלגו מהעיניים. חשבנו שהחלום שלנו נגוז.