מדי פעם נכנסו למחנה הכפייה נשים אוקראיניות. הן הציעו מצרכי מזון להחלפה תמורת שמלה או מעיל. בסליהן נשאו תפוחי אדמה, גרעיני חמניות או קמח תירס, בכמות של קרושקה (פחית), דיסיתקה (עשירייה), או חצי פוד (8 ק"ג). כל אלה היו בגדר מותרות עבורנו. יום אחד עלה בראשי רעיון. גיליתי שראש העיר הסמוכה מוצאו מרומניה ושמו בוטה. נודע לי שהוא יזם פתיחת בית ספר לתפירה לילדות בנות 14 ומעלה. אני הייתי אז בת שתים עשרה וחצי, קטנה ומרופטת. יום אחד הצלחתי לצאת מהמחנה בגניבה, יחד עם הרוכלות האוקראיניות וילדיהן. צירפתי אלי חברה ויצאנו אל ראש העיר כדי להירשם לחוג לתפירה. לא היה לי מושג מה עלול לקרות לי אם יתפסו אותנו. באותו זמן חשבתי רק על חתיכת הלחם ועל תפוח האדמה שמקבלים שם בסוף יום לימודים.
כשהגענו לבית העירייה עמדו בכניסה חיילים רומנים ואוקראינים. אמרנו להם שבאנו לשיחה חשובה מאד עם ראש העיר ומיד החלה מהומה סביבנו. פתאום הגיע ראש העיר. החיילים פנו אליו ברומנית וכך עשיתי גם אני. מתוך סקרנות הפנה את ראשו אלי וראה שתי ילדות קטנות ורזות. מיד ביקש שיכניסו אותי אליו, ושחברתי תחכה בחוץ. הייתי נפחדת וגם גאה שבחר דווקא בי להכנס למשרדו. הוא שאל מהיכן אני ואמרתי את האמת. גוללתי בפניו את כל הסיפור. כששאל אם יש לי הורים, ספרתי שאת אבי לקחו לעבודות כפייה ואימי נכה. אמרתי שאני בת יחידה, ואני רוצה לעבוד תמורת מזון, כי במחנה לא נותנים אוכל. הוא הגיב בסלחנות וטוב לב. הוא הבהיר לי שעשיתי מעשה חמור ומצפה לי עונש. אבל בהתחשב בגילי הוא ביקש ממני להבטיח שזו הפעם הראשונה והאחרונה. בזכות התעוזה שלי, יושרי וכנותי, הוא נתן לכל אחת מאתנו כיכר לחם שלמה, קילו סוכר וממתקים. בנוסף צייד אותנו באישור בכתב, והורה לחייל רומני ללוות אותנו למחנה. נשבענו לפניו שלא נספר לאיש ולא נחזור על הטעות. האמהות שלנו, שבכו עלינו כל היום, שמחו מאד לראותנו. השמחה גדלה עוד יותר כשראו את המצרכים שהבאנו. מיד התאספו סביבנו כל דיירי המבנה הקטן שלנו. ביחד אכלנו את הלחם ושתינו הרבה תה עם סוכר. זמן רב לא טעמנו 'דליקטס' כזה. במושגים של זוועות מחנה טרנסניסטריה, המזל הטוב האיר לנו הפעם פנים.