גירוש לקפריסין
העבירו אותנו אל אונייה בריטית הגדולה, והשכיבו את כולנו באולם אחד גדול על גבי מזרנים. הם נתנו לנו אוכל. אנחנו ניסינו לקיים שביתת רעב. לא לזמן רב, כי ראינו שאין טעם לצום. הבריטים העבירו אותנו לפמגוסטה שבקפריסין. היינו הפליטים הראשונים שהועברו למחנה קיץ מס' 54. אחרינו הוסיפו להגיע אוניות פליטים רבות. שוב נאלצנו לשהות במחנה מגודר ומוקף מגדלי שמירה. החיילים הבריטיים שמרו בקפדנות. באותו שלב נשברתי, פרצתי בבכי והרגשתי כי חום הגוף שלי עולה. הכניסו אותי לבית חולים בעיר. גם בבית החולים הצמידו לי שמירה, שלא אברח. כאילו שהיה לי לאן… כעבור שבוע חזרתי למחנה, חלשה מבחינה נפשית. הרי רק שנה קודם לכן שרדתי את מחנה הריכוז באוקראינה. למזלי נשארו איתי בני הדודים, קרולינה ואחיה יצחק, מכל החבר'ה שאיתם יצאנו לדרך מרומניה. הם טיפלו בי והרגיעו אותי. היתה עוד סיבה להתעודד. הגיעה אונייה נוספת מיוון בשם 'הנרייטה סולד'. היו בה נערים ונערות יתומים, שעברו את גיהינום מחנה הריכוז בזמן המלחמה. הם היו בני גילי ובאו מסלוניקי שביוון, ושפתם יוונית וספרדית בניב לאדינו. אני דיברתי איתם איטלקית. קרולינה, יצחק ואני הצטרפנו אליהם לאוהלים, למדנו מהם קצת יוונית ושירים יווניים, ועזרנו אחד לשני. הם הוסיפו את שלושתנו לרשימתם.
כשהגענו לאוהלים במחנה המעצר הראשון בקפריסין הכל עדיין היה לא מאורגן. לא היו מיטות, ונאלצנו למלא בעצמנו בקש את בדי המזרנים. נתנו לנו שלושה קרשים ושני ברזלים כדי להניח עליהם את המזרנים. קיבלנו שמיכות וסדינים, אבל הבגדים שלנו נקרעו בגלל מי הים שבהם שטפו אותנו ברגע המעצר. בעניין זה כבר היינו למודי ניסיון ועשינו לעצמנו בגדים מאוהלים. האוהלים היו חדשים ומורכבים משלוש שכבות. פרמנו את החלק האמצעי. הבד היה טוב ונעים למגע. ישבנו כל הלילה ותפרנו חולצות ומכנסיים. היינו חמש בנות באוהל, אני ובת דודתי קרולינה ועוד שלוש בנות מיוון, פלומבה, גילדה ופאולה. עד הבוקר היינו לבושות בתלבושת אחידה. כולם הסתכלו עלינו בהפתעה ותמהו מאיפה קיבלנו את הבגדים. לא רצינו שיגלו את הסוד, פן יקחו לנו האנגלים את הבגדים. בהמשך התברר שגם אחרים התחכמו כמונו. היו משפחות שתפרו אפילו כלי מיטה ומפות לשולחן, עם ריקמות אז'ור מאוד יפות. כל בוקר קיבלנו אספקה משותפת. האוכל היה מצוין לטעמי: גבינה צהובה, הרבה בוליביף (בשר משומר בקופסה), בצל ושום, תפוחי אדמה מבושלים ותה מר. סוכר חולק בהקצבה ולחם באופן חופשי. קיבלנו סבון ומגבות, והתקינו עבורנו ברזיות, מקלחות מים קרים ושירותים. הייתה שמירה קפדנית מסביב, כולל מגדלים עם זרקורים וגדרות תיל מבוצרות.
באים ארצה, הפעם כדי להישאר
בבוא הזמן קיבלנו סרטיפיקטים, אשרות כניסה לפלשתינה. בתחילת חודש דצמבר העבירו אותנו לאונייה בריטית שהפליגה ארצה. הכניסו אותנו למחנה הפליטים עתלית שליד חיפה. גם כאן היינו תחת שמירה קפדנית. גדר עם מגדלי שמירה, וכוחות משולשים: בריטים, ערבים ונוטרים. הנוטרים היו יהודים שבפועל השגיחו שלא יפגעו בנו לרעה. גשם חזק ירד על המחנה, ואדמת החצר הייתה בוצית כמו טיט. ראשית הפשיטו אותנו מבגדינו, ריססו אותנו בדי.די.טי ולקחו את הבגדים לדיסאינפקציה (טיהור). החזירו לנו את מעט הבגדים שלנו דהויים, בכל צבעי הקשת. נעלינו נקרעו, ושוב היינו מושפלים ורעבים. אני נשברתי שם מצער ומחוסר ודאות.
לאחר כמה ימים הפרידו ביני ובין בני-דודיי. אני הועברתי במסגרת עליית הנוער לקיבוץ דגניה א'. את בני-דודיי שלחו למקום אחר, ובמשך זמן רב לא היה לי קשר איתם. נפל בחלקי מזל גדול להישלח לקיבוץ דגניה א'. זה היה אחד הקיבוצים הטובים, במיוחד לבני נוער. בקיבוץ קלטה אותי קבוצה של צעירים שבאו חצי שנה לפני מרומניה, ומיד קיבלו אותי אליהם בחום. אנחנו לא היינו היחידים בין בני הנוער, היתה קבוצה נוספת. קראו להם ילדי טהרן, יתומים שהוברחו לארץ מפולין דרך טהרן בירת איראן. הם היו בני 11-12 והגיעו שנה לפנינו. בארץ המצב היה רע. היה מחסור קשה במצרכי מזון ובתעסוקה. אסור היה לעבור ממקום אחד למשנהו בעיר ובכפר. ארגוני המחתרת היהודיים התנקשו באנגלים ונלחמו נגד הכיבוש. האנגלים היו עורכים חיפושים אחר המתנקשים בדרכים ובאוטובוסים. הם חיפשו גם סליקים – מקומות מחבוא לנשק, ברוב הקיבוצים בארץ. המצב היה מחריף עוד יותר בימים שבהם תפסו לוחמי מחתרות שהשתתפו בפיצוץ משרדים ומתקנים בריטיים, והוציאו אותם להורג.