"הצנחנים הבריטיים, ה'כלניות' [בגלל הכומתות האדומות], פשטו ב'שבת השחורה' גם על הקיבוץ. הם באו ב-04:00 בבוקר, ואף אחד לא הספיק לצלצל בפעמון האזעקה. כאשר התעוררנו, האנגלים כבר היו בתוך המשק. הם הכריזו שאסור לצאת מהחדרים. שפשפתי שיניים, הייתי בגופיה ומכנסים קצרים. אנגלי אחד תפס אותי והכניס אותי למכלאות הגברים. אחר כך הם עשו סלקציה, אחד לימין ואחד לשמאל. הייתי בין אלה שהלכו לימין. נראיתי כמו איש 'הגנה' מובהק. לקחו אותנו ללטרון;הכניסו אותנו לצריפים."
"מיד חילקנו תפקידים. אחד היה אחראי על האוכל, אחר על הבישול. לכל אחד היה תפקיד, ולא היו בעיות. משם העבירו אותנו לרפיח. כל אנשי הקבוץ היו יחד. היו איתנו גם עירונים. חינכנו אותם לעבוד בשיתוף פעולה. היתה במחנה פעילות תרבותית מובהקת. היו קורסים למתמטיקה, שירה, ותזמורת חלילים עם מדריך. למדו אנגלית ושפות אחרות. היה מסודר מאד. ה'הגנה' שלחה אלינו אמנים לשמח את ליבנו. מהקיבוץ שלחו לנו ירקות, ובתוך ארגזי הירקות היו מוסתרים מכתבים. באותה צורה שלחנו מכתבים חזרה הביתה. לאחר כחודשיים החליטו לשחרר אותנו. כך שבהיסטוריה שלי נרשם שהייתי גם אסיר."
"בהגנה עברתי קורס מ"כים (מפקדי כיתות), וקורס קפא"פ (קרב פנים אל פנים) במקל. אחר כך נשלחתי לקורס מפקדי כיתות סיירים, שהתקיים בכפר הנוער מאיר-שפיה. חרשנו שם את כל הסביבה. בזכות קורס הסיירות הפכתי במלחמת השחרור לקצין מודיעין. תפקידי היה אז להכיר את השטח, מפות, מודיעין. בכלל כל עניין הסיירות היה די חשוב."
"לאחר שנה של [עבודה ב]מסגרות, יצאתי לקורס מ"מים (מפקדי מחלקות). הקורס היה בג'וערה, ליד עין השופט. יגאל ידין היה מפקד הקורס. המשמעת שם היתה קפדנית מאד. גרנו באוהלים. 20 איש באוהל, אוהלים גדולים, מיטה ליד מיטה. ערב אחד מישהו דיבר ואני אמרתי 'שקט!' אז היה לי בירור אצל יגאל ידין. חשבתי שיזרקו אותי מהקורס, מפני שהמשמעת היתה קפדנית. היה צריך להיות מוכנים על הדקה, מגולחים למשעי, נעליים מצוחצחות כמו שצריך, לבוש מסודר. בשעה של שקט אסור היה להגיד מילה."
"מדי יום יצאנו לריצת בוקר סביב ההר. זה לא היה הצד החזק שלי. ביום הראשון רצתי עם כולם, וראיתי שזה לא בשבילי. בתחילת הדרך, בירידה מג'וערה, היה אז בוסתן עם תאנים ורימונים, וכל טוב. לאט לאט נשארתי אחרון בקבוצת הרצים, ונכנסתי לבוסתן הזה. ישבתי שם ואכלתי תאנים. לאחר כחצי שעה שמתי לב שהם חוזרים, אז בשקט הצטרפתי אליהם מאחור. היה אמנם פחד גדול, אבל אף פעם לא תפשו אותי. כך חסכתי לי את המאמץ של ריצת הבוקר."