לרגל יום העצמאות – שה מובל לקפיצה

לרגל יום העצמאות, בחרתי להביא קטע  מכונן מתוך סיפור חיים של א.

שה מובל לקפיצה

אני לא אוהב לאבד שליטה. אומר לא לרכבות שדים. נמנע מספורט אקסטרים. שומר מרחק מקפיצות בנג'י. גם הטעות שעשיתי בקורס צניחה נבעה מפחד. לאחר התיכון הגעתי לשרת בצנחנים כי רציתי לאתגר את עצמי. בתיכון הקיבוצי שבו למדתי כולם הלכו לסיירת מטכ"ל, לשייטת, לגולני או לצנחנים. גיוס לנח"ל נחשב פחות. לשריון הגיע מי שממש לא היה לו מזל. התגייסנו אחרי מלחמת יום כיפור, אז היה ממש רע להגיע לשריון.

לאחר טירונות צנחנים הגענו לקורס צניחה בבסיס תל-נוף. הקורס היה כייפי – צ'ופר רציני לטירונים. ישנו על מיטות ולא בשק"שים (שקי שינה), וישנו הרבה, כי הפסיקו לטרטר אותנו. בתום אימוני צניחה לא קשים החלה סדרת הצניחות. הצניחה הראשונה היתה בעבורי הפתעה, מאד לא נעימה בלשון המעטה. חשבתי שזה מרגיש כמו באימונים. קופצים בתלייה מהמגדל המכונה "אייכמן", ואחרי 3 שניות נוחתים במכה על החול, והכל נעשה בצורה מסודרת, כאילו סטרילית.

 אבל בגלל מהירות הטיסה, וגם בגלל המדחפים הגדולים של המטוס, יש סביבו המון מערבולות אויר. כשקפצתי החוצה חטפתי מכה, מכת אויר מטלטלת ורבת עוצמה. זה הרגיש כאילו נזרקתי כמו סמרטוט יבש לתוך תוף ענק של מכונת כביסה. הסתחררתי, התגלגלתי והתהפכתי באויר. נואש, ללא כיון ובחוסר שליטה מוחלט. זה נמשך רק 3 שניות עד שהמצנח נפתח, אבל זה נדמה כנצח, והפחיד אותי נורא. חשבתי שזה הסוף, שאני הולך למות. החלטתי שבפעם הבאה אנקוט בצעד נואש. מחוסר ברירה אולי אעלה למטוס, אבל בתקווה שאיכשהו לא אצטרך לצנוח.

בבוקר הצניחה השניה הפחד שנבט בי הלך והתעצם. אימה קרה חילחלה בעצמותי. הרגשתי כמו שה המובל לקפיצה. באותו בוקר נשבה רוח חזקה. ידעתי שברוח שמעל ל-20 קשר לא צונחים. קיוויתי שגם אם נהיה באויר, וגם אם תתחיל הצניחה, הרוח תתעצם ותמנע מהאחרונים בתור לצנוח. הייתי אז די בודד ולא מחובר לאף קליקה. לכן כשנערכנו עמוסי ציוד בטור על המסלול,  התגנבתי לאיטי  עד לסוף התור, מקווה שלא ישימו אלי לב. עשיתי זאת כאילו לתומי, תוך גרירת רגליים וציוד. זו היתה טעות גסה. הפחד הקפיא ושיתק את מוחי. שכחתי שמי שנכנס אחרון למטוס קופץ ממנו ראשון.

רגעים לאחר ההמראה כבר ראיתי מבעד לפתח את חולות פלמחים, את ראשון לציון ואת אגני החימצון. אבל בעיני רוחי ראיתי רק את עצמי נופל ומת. ישבנו דחוקים על ספסלי הברזנט, בוהים בנוריות האדומות, והאפלולית במטוס מטשטשת את חיוורון פנינו. אמרתי לעצמי בלב "איזה אידיוט, למה עלית? מי בכלל מבטיח שהמצנח יפתח?". ואז הבזיק בראשי תסריט אחר. הפעם אני אמות  מבושה אבל לא אקפוץ. ידעתי שהמדריכים העומדים בפתח לא דוחפים החוצה בכח. אפשר להשתפן, להישבר ולהישאר. אבל אז יצאת לא גבר, וזו כבר פדיחה גדולה מאד!

קמתי ראשון. העמידה ברוח הנושבת על סף הדלת הפתוחה נמשכה 20 שניות. בתחילה היה רק פחד נורא. אני עומד לקפוץ מגובה 500 מטר ותוך שניות להתרסק. אחר כך, פתאום, בבת אחת, הפחד התפוגג ונעלם כלא היה. אולי מפני שלא יכולתי להכיל יותר אימה מתעצמת כזו. כשנדלקה הנורית הירוקה שלחתי רגל בבעיטה קדימה, וקפצתי עוד לפני שהספיקו לדחוף אותי.

כשהמצנח נפתח מעלי הוצפתי בחוויה המשכרת של ריחוף בדממה מתחת לחופה עד לנחיתה. כשנחבטתי בקרקע והכל נגמר הרגשתי עוד יותר מאושר. עדיין התביישתי קצת בפחד שלי, אבל בעיקר הייתי גאה שהתגברתי עליו. הרגשתי גיבור.

בצניחה השלישית התרגלתי לקפוץ דרך הפחד. אחר כך צנחתי עוד שתי צניחות ולא המשכתי, לא רציתי יותר. נצרתי בליבי את סיפור האימה הפרטית. חלפו עוד שנים רבות עד שהעזתי להיחשף, ולספר על החוויה המעצימה שעברתי באותה צניחה.

 

2 thoughts on “לרגל יום העצמאות – שה מובל לקפיצה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *