הקטע המטלטל ביותר בסיפור חיים ששמעתי במהלך כתיבת ביוגרפיות: "כאשר הייתי יותר מבוגרת הבנתי שאבא התחיל איתי כבר כשהגעתי לגיל ארבע, אבל כאשר הייתי ילדה קטנה הוא לא היה כל כך אכזרי. הוא היה נכנס לחדר האמבטיה ורוחץ אותי כדי לבדוק איך הגוף שלי מתפתח. חדר האמבטיה לא היתה נעול; הוא לא חשש כלל להיכנס. לפעמים הייתי נועלת את דלת האמבטיה, ונוהגת כאילו איני שומעת, ואז היה כועס עליי. תמיד מצאתי תירוץ למה נעלתי. אבא רחץ אותי עד שהגעתי לגיל 12. בגיל זה פשוט אמרתי לו די! שאיני רוצה שיעשה זאת יותר כי אני מתביישת. והוא הפסיק. אני הייתי צריכה להציב גבולות בפני ההורים שלי – זה הפצע בביוגרפיה שלי שעדיין מכאיב לי.
ההתעללות האמיתית התחילה כשהגעתי לגיל עשר, והגוף שלי התחיל להשתנות. אבא היה נוהג להיכנס לחדר האמבטיה לבדוק איך אני נראית, ולרחוץ אותי עם סקוץ'-ברייט כדי שאהיה נקייה עבורו. אחר כך, בלילה, היה בא אלי לחדר ונכנס למיטה שלי.
נדרשו לי הרבה שנים של טיפולים, לאחר שכבר הייתי נשואה, כדי להגיע להבנה שאני כועסת על אמא. היא האמינה לטענה של אבא שזה קרה רק פעם אחת, אבל זה היה מתרחש כמעט כל לילה. כאשר אבא היה שתוי זה היה הכי גרוע. ידעתי שאם אנסה להיאבק בו אקבל מכות. לכן הייתי יוצאת מגופי ומרחפת מעלה אל התקרה, והוא היה עושה הכל. הייתי שוכבת ומחכה שאבא ילך, שזה יגמר. זה היה במוקד סיפור חיי בנעורי."