…"היא זוכרת, ולכן נשארה לה החירות הגדולה האחרונה: לנוע בזמן. זה מסע הזיכרון שדבר אינו יכול למנוע זולת השיכחה. היא זוכרת ועפה למקום ששוב אינו קיים אלא בראשה ופוגשת אנשים שמתו לפני יובלות. מחיה יקום מלא בני אדם, כלבים וחתולים, פרות ורבנים, רהיטים וציפורים, אחיות וילדיהן ומורים וכיתות וסופרים גדולים, שוכני עפר כולם, והנה הם נעים וזעים בזיכרונה של אימי. וכשתסתלק מפה ידעך ויכבה כל זה כעותק אחרון של סרט ישן, יאבד על שלל כוכביו."…
…"שירים בפולנית מזדמרים בראשה בלילה כמין תשבץ פתוח, תובעים להתמלא במילים, בלחן, בתווים. "מולדת את כמו בריאות: מעריכים אותך רק כשמאבדים אותך," היא נזכרת בשורה משיר ששיננה כשהיתה נערונת והוא נותר במגירת זיכרון מ-1929 וצץ עתה, בשנה השישית של האלף השלישי. היא עמלה לתרגמו לעברית. מחפשת את המילה, מוצאת, גאה בהישג. מוחה ממציא משחקי זיכרון. "להעסיק את הראש כשאני לא נרדמת," אומרת אמי." (מתוך הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה על אמו)