זה היה במוקד סיפור חיי בנעורי

הקטע המטלטל ביותר בסיפור חיים ששמעתי במהלך כתיבת ביוגרפיות: "כאשר הייתי יותר מבוגרת הבנתי שאבא התחיל איתי כבר כשהגעתי לגיל ארבע, אבל כאשר הייתי ילדה קטנה הוא לא היה כל כך אכזרי. הוא היה נכנס לחדר האמבטיה ורוחץ אותי כדי לבדוק איך הגוף שלי מתפתח. חדר האמבטיה לא היתה נעול; הוא לא חשש כלל להיכנס. לפעמים הייתי נועלת את דלת האמבטיה, ונוהגת כאילו איני שומעת, ואז היה כועס עליי. תמיד מצאתי תירוץ למה נעלתי. אבא רחץ אותי עד שהגעתי לגיל 12. בגיל זה פשוט אמרתי לו די! שאיני רוצה שיעשה זאת יותר כי אני מתביישת. והוא הפסיק. אני הייתי צריכה להציב גבולות בפני ההורים שלי – זה הפצע בביוגרפיה שלי שעדיין מכאיב לי.
ההתעללות האמיתית התחילה כשהגעתי לגיל עשר, והגוף שלי התחיל להשתנות. אבא היה נוהג להיכנס לחדר האמבטיה לבדוק איך אני נראית, ולרחוץ אותי עם סקוץ'-ברייט כדי שאהיה נקייה עבורו. אחר כך, בלילה, היה בא אלי לחדר ונכנס למיטה שלי.
נדרשו לי הרבה שנים של טיפולים, לאחר שכבר הייתי נשואה, כדי להגיע להבנה שאני כועסת על אמא. היא האמינה לטענה של אבא שזה קרה רק פעם אחת, אבל זה היה מתרחש כמעט כל לילה. כאשר אבא היה שתוי זה היה הכי גרוע. ידעתי שאם אנסה להיאבק בו אקבל מכות. לכן הייתי יוצאת מגופי ומרחפת מעלה אל התקרה, והוא היה עושה הכל. הייתי שוכבת ומחכה שאבא ילך, שזה יגמר. זה היה במוקד סיפור חיי בנעורי."

תמונה יכולה לכלול: ‏‏בתוך מבנה‏‏

כשיש אוזן קשבת לסיפור חיים

כשיש אוזן קשבת, מתעורר הרצון לספר סיפור חיים, לפרש מחדש ולייפות את הזיכרון. באור הרך של ערב החיים נצבעים דברים רבים בגוונים חמים יותר, והמרחק בזמן יוצר רושם של מרחק במרחב. כך אפשר לראות את אירועי העבר כתמונה באופק הקיום, שההקשרים האמיתיים באוטוביוגרפיה מתגמשים ומתמזגים עם מה שהדמיון מצייר."
בהשראת הספר: "נינוחות – על המתנות שהזקנה מעניקה לנו" מאת וילהלם שמיד.

סיפור חיים קצר וקולע

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים

א. הולך ברחוב, במדרכה יש בור עמוק, נופל לתוכו.

חש אבוד, חסר ישע, אין זו אשמתי.

עבר זמן רב עד שמצאתי דרך החוצה.

ב. הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק

מעמיד פנים שאינני מבחין בו, נופל לתוכו שוב

לא מאמין ששוב נפלתי כאן, אבל אין זו אשמתי,

ושוב עבר זמן עד שיצאתי.

ג. הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק,

רואה אותו ובכל זאת נופל בתוכו, כוחו של הרגל

עיני פקוחות, יודע היכן נפלתי,

זו אשמתי, יוצא מיד.

ד. הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק,

עוקף אותו

ה. הולך ברחוב אחר. סיפור חיים

ביוגרפיה סביב בורות חיינו

 

 

לספר לילדיה את סיפור חייה

אחד ההיבטים הבולטים בסיפור חייה של גליקל האמיל, האישה היהודיה שחיברה בראשית המאה ה-18 אוטוביוגרפיה על חייה, הוא על שני הגברים שהיא נישאה להם במהלך חייה. בעלה הראשון, חיים האמיל, היה תוצאה של שידוך בגיל צעיר כפי שהיה מקובל בחברה היהודית במאה ה-17, כשגליקל הייתה בת 14 בלבד. נראה שלמרות שהיה מדובר על שידוך, גליקל וחיים באמת התאהבו אחד בשניה.

כשהייתה כבר אלמנה בת 54, היא הסכימה להתחתן עם אדם ששמו היה הירץ לוי. הרקע לזה לדבריה היה לגרום נחת לילדים שלה, וככל הנראה גם הצורך הכספי להמשיך ולהתנהל באופן עצמאי. הוא גם היה סוחר עשיר ומוצלח והייתה לה תקווה לפתוח דף חדש אחרי עשר שנים של אלמנות. בסופו של דבר, היא החלה לכתוב סיפור חיים, אותו ייעדה לילדיה, והודתה שאחת הסיבות שרצתה לשבת לכתוב היתה בעיקר לספר לילדיה על אבא שלהם ואהוב ליבה – חיים המלין.

סיפור חייה של גליקל האמיל

המקרה המרתק של הביוגרפיה מגילת אחימעץ

החיבור נכתב במאה ה-11 באיטליה, על ידי  אדם בשם אחימעץ בן פלטיאל. מה שרצה לעשות, ברמה הבסיסית, היה לכתוב ביוגרפיה של המשפחה שלו מהמאה ה-9 עד לימיו. אחימעץ היה בן למשפחה מכובדת למדי – קרובי משפחתו היו ידועים כאנשי ספר, בעלי הון, ומנהיגי קהילות יהודיות באיטליה ואסיה הקטנה. אין זה מפתיע שנצר למשפחה מכובדת מאוד רצה לתעד את תולדותיה ולכתוב סיפור חיים. אבל מגילת אחימעץ איננה רק תיאור כרונולוגי של האישים השונים במשפחה, אחימעץ כלל לא מעט פרטים היסטוריים מגוונים מאד. אין ספק שאחימעץ לא היה מעוניין בכתיבת היסטוריה מסודרת – אלא בתיעוד כמה מהאירועים באוטוביוגרפיה משפחתית, ולהוסיף מסורות שכנראה עברו בעל פה בתרבות שבתוכה הוא חי. אולם דווקא בשל כך אפשר להעריך כיום את ערכה ההיסטורי החשוב של המגילה: היא משקפת לנו את התרבות שבתוכה חי ואת המסורות השונות שיהודי איטליה אימצו. (בתמונה קטע מהמגילה)

לחיות כדי לספר – סיפור חיים

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם."  "כל דבר, ברגע שנח עליו מבטי, העיר בי תשוקה קודחת לכתוב כדי שלא למות", מעיד על עצמו גרסיה מארקס בכרך הזה של סיפור חייו. ואמנם סיפור חייו של הסופר כפי שהוא מסופר כאן הוא גם סיפור לידתה והתגבשותה של המזיגה המושלמת בין החיים לכתיבה, בין החיים לסיפור, העומדת במרכז יצירתו. מזיגה מושלמת עד כדי כך שאין להבחין בה בין אמת לבדיון, כי האמת אולי בזויה והבדיון תמיד אמת: האמת העמוקה של המספר, אף אם לא קרו הדברים בפועל ממש. "לחיות כדי לספר" אוטוביוגרפיה מאת:  גבריאל גרסיה מארקס

אוטוביוגרפיה – סיפור חייו של הסופר

סיפור משפחתי במרכז

מתוף הספר "אוזני בסמוך לליבו" מאת חניף קוריישי, אודות האוטוביוגרפיה של אביו

ילדים שומעים שפע סיפורים בשלל צורות עוד לפני שביכולתם לקרוא אותם, אבל במרכז החינוך שלהם עומד גיוסם לתוך סיפור משפחתי מתגולל. זו ההגדה או המסורות המשפחתיות, גרסאות שונות שהוריהם ומשפחתם מטביעים בהם ללא הרף. לא משנה מה התרחש בחיי, דרך הספרים נכנסתי לנרטיב המשפחתי, או למיתוס, שהתייחס לקריאה ולסופרים כאילו היו עסק משפחתי. גם ספורט – במיוחד קריקט – היה חלק מן המיתוס הזה.קרוב לוודאי שאיש מאיתנו לא יוכל להגדיר במיוחד איזה סוג של סיפור חיים זה היה. ואף על פי כן הובהר לנו מהם הדברים הנחשבים בתוך המשפחה, איך עלי לחיות, ומה עלי להיות.

"חניף קוריישי אורג סיפור משפחתי מתוך זיכרונות הילדות שלו ומציע מבט יוצא דופן על הדרך שבה הפך לסופר אל מול ניסיונות הכתיבה הכושלים של אביו. גילוי כתב יד נשכח של אביו מעורר את שטף הזכרונות. כתב היד מספר על ילדותו של אביו בבומביי בתקופה של תהפוכות שבה נחצתה הודו מבחינה דתית, והמשפחה שחיה בה דורות רבים נדרשת לקבל עליה זהות פקיסטנית."

לדורות הבאים, כתוב ספר סיפור חיים

בסיפור נושן מסופר על אב שלעת זקנתו כך ציווה לבנו:
אם אתה מבקש מחסה מגשם ורוח, הקם לך אוהל או בקתה.
אם אתה מבקש מקום לדור בו כל ימי חייך, בנה לך בית אבן.
אם רצונך לדאוג גם לבניך ובני בניך אחריך, בנה עיר מוקפת חומה.
אבל אם רצונך להקים בניין לדורות הבאים, כתוב ספר סיפור חיים.

הסיפור הזה יכול להעיד על זהותנו כעם של ספרים ושל ביוגרפיות,
סיפורי חיים שאב ואם קוראים עם ילדיהם סביב שולחן ארוחת החג.

כתיבת אוטוביוגרפיות

הלוגו מסמל כתיבה קלה כנוצה ביחס לערכה של הביוגרפיה למורשת המשפחתית לדורי דורות

סיפור חיים באלבום משפחתי

חיים גורי
וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.
אַַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת.
זֶה לֹא מְעַט.
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.
בְּבוֹא יוֹם נִמָּשֵׁךְ כִּתְמוּנוֹת עַל הַקִּיר,
נִתְגּוֹרֵר בְּאַלְבּוֹם מִשְׁפַּחְתִּי.

סיפור חיים, "משהו שיחיה אחרי כזוכר"

"עוד ספר" / חיים גורי
"אני רוצה לשוב ולכתוב, לאחר זמן רב אני מת לכתוב.
משהו שאפילו ההם יוכלו לומר שהוא טוב.
משהו שיימשך כנשאר. לא כמוני חולף ועובר.
משהו שיפתיע אותי, שיודה לי על שעשיתי אותו לפני לכתי
אל המקום האחר בקצה היותי. משהו שיחיה אחרי כזוכר
שיתגאה בי על חיי שיתקיימו אחרי,
שיעידו שהיה ראוי לשאת את שמי.
כן. אני רוצה עוד לכתוב. להשלים את הספר הזה.
לא לחדול לפניו, שיודה לי על שכתבתי אותו …"