אינני מתנגד להתחיל מחדש את סיפור חיי, רק אבקש לקבל חסד של סופרים,
אפשרות לתקן במהדורה השנייה של הביוגרפיה את הפגמים של הראשונה.
ברוח זו כתב בנג'מין פרנקלין, מדינאי, מדען, סופר, ממציא, ומוציא לאור,
בעל השפעה גדולה ביותר על הפוליטיקה וההיסטוריה של ארצות הברית,
ועל המדע של המאה ה-18, מן החותמים על הכרזת העצמאות של ארה"ב.
איש אשכולות, בעל חוש הומור מפותח וסקרנות אינטלקטואלית,
שנהג להציג עצמו קודם כל כ"מדפיס ספרים".
"… הסוציולוג אנתוני גידנס טוען שבחיים המודרניים האוטוביוגרפיה נמצאת בלב הזהות העצמית. כינון עצמאי של ביוגרפיה אינו מתיימר להיות עובדתי או מדויק מבחינה כרונולוגית אלא ממחיש התערבות-מתקנת מודעת תוך משא-ומתן אינטימי עם העבר. כך הנרטיב של העצמי נהייה ברור וגלוי. "
קטע ממאמר של ד"ר גלעד פדבה שנכתב כחלק ממתווה לקטלוג של הפרויקט של מירי נשרי "ארון הספרים של לאה אגוזי" המשולב בתערוכת "נשים יוצרות מציאות – עמק יזרעאל" שמוצגת כעת בבית חנקין הגלריה לאמנות בכפר יהושע (האוצרות: דבורה מורג וענת מנדיל)
"כל ימי חייו, ידע פרדריק דאגלס שסיפור חיים הוא חומר הגלם הטוב ביותר שיש לו כדי לבנות את טענותיו ובעיקר כדי לכבוש את שומעיו. סופר, עיתונאי, נואם, איש פוליטי, ממלט עבדים, מגייס חיילים שחורים במלחמת האזרחים, נוסע בלתי נלאה, כנר חובב, זמר מוכשר ועוד ועוד: דאגלס מעולם לא חדל לספר את חייו, לעצב את סיפורו ולהעמיד מראה חדה מול עיניהם של האמריקנים ושל בני המאה ה-19 באשר הם. דאגלס היה לאיש המצולם ביותר בארה״ב. רעמת שיערו, תווי פניו, גופו המרשים, הופעתו המוקפדת, מבטו עשיר ההבעה – אפשרו לו להפוך לנכס תקשורתי בעידן שלפני האמצעים האלקטרוניים. שלוש פעמים הוא כתב אוטוביוגרפיה, בשלוש תקופות שונות מאוד בחייו."
"סיפור חיים של פרדריק דאגלס ייחודי ומעורר השראה, והוא היה הראשון להבין זאת ולעשות בו שימוש. אין זה מפתיע שגם כיום הוא מרבה להעסיק חוקרים ואנשי רוח, ולאחרונה (2018) ראתה אור ביוגרפיה מקיפה, עמוקה ומעודכנת, פרי עיסוק ומחקר רבי שנים של דיוויד וו. בלייט (Blight), היסטוריון אמריקני ותיק. והספר מרתק מאין כמוהו."
"מדוע אנחנו קוראים ביוגרפיות? כמו בכל ספר, יש חשיבות עליונה לסיפור. ביוגרפיה היא גם ספר היסטוריה, עם כל המגבלות המיוחדות שיש לסוגה הביוגרפית. למה לקרוא ביוגרפיה של דאגלס ולא להסתפק במפגש איתו דרך ספרי ההיסטוריה? מעבר לסיפור, יש לאיש, לדבריו, לפעולתו בעולם, למורשתו כפי שהיא מטופלת מאז הלך לעולמו, ב-1895, רלוונטיות מיוחדת לימינו. לכן המבחן של ביוגרפיה הוא כפול: איכות הטיפול שלה בנושא, בהבאת הסיפור ובהפקת המיטב ממנו, אך גם מתן אפשרות למפגש עם דמות שעשויה לעורר בנו קשת של רגשות." (יורם מלצר)
מחקרים מוכיחים שאנשים שמוצאים בחייהם משמעות, הם בעלי חוסן רב יותר, מצליחים יותר בלימודים ובעבודה, ומאריכים לחיות חיים טובים. זה גרם לי לתהות: איך נוכל לחיות חיים משמעותיים יותר? נמצא שארבעה היסודות של חיים משמעותיים הם: שייכות, תכלית, התעלות, והרביעי הוא סיפור סיפורי חיים – הסיפור שאתם מספרים על עצמכם. יצירת ביוגרפיה – נרטיב מאירועי החיים שלכם מעניקה בהירות, ועוזרת לכם להבין כיצד נהייתם מי שאתם. אנו מחברי הסיפורים שלנו, ויכולים לבחור את האופן שבו נספר אותם. החיים הם לא רק רשימה של אירועים. אנחנו יכולים לערוך, לפרש ולספר מחדש את סיפור החיים שלנו – כיצד החוויות עיצבו אותנו, מה איבדנו ומה הרווחנו? כאשר מחבקים את הזיכרונות אפשר לעורר תובנות חדשות ואת החוכמה לגלות את כל הטוב שתומך בנו.
דור לדור יביע אומר – מציאת משמעות בכתיבת אוטוביוגרפיה, מורשת לדורות
שם שמורים הדברים שחשובים לנו בביוגרפיה שלנו. אנו יכולים לעשות בהם ככל העולה ברוחנו, ככל שנפשנו מבקשת: להיזכר, לספר, לשמוע את הקולות, להעלות את הריחות, לחלום או לדמיין. גם לכתוב.
ספר זיכרונות – סיפור חיים
הקטע המטלטל ביותר בסיפור חיים ששמעתי במהלך כתיבת ביוגרפיות: "כאשר הייתי יותר מבוגרת הבנתי שאבא התחיל איתי כבר כשהגעתי לגיל ארבע, אבל כאשר הייתי ילדה קטנה הוא לא היה כל כך אכזרי. הוא היה נכנס לחדר האמבטיה ורוחץ אותי כדי לבדוק איך הגוף שלי מתפתח. חדר האמבטיה לא היתה נעול; הוא לא חשש כלל להיכנס. לפעמים הייתי נועלת את דלת האמבטיה, ונוהגת כאילו איני שומעת, ואז היה כועס עליי. תמיד מצאתי תירוץ למה נעלתי. אבא רחץ אותי עד שהגעתי לגיל 12. בגיל זה פשוט אמרתי לו די! שאיני רוצה שיעשה זאת יותר כי אני מתביישת. והוא הפסיק. אני הייתי צריכה להציב גבולות בפני ההורים שלי – זה הפצע בביוגרפיה שלי שעדיין מכאיב לי.
ההתעללות האמיתית התחילה כשהגעתי לגיל עשר, והגוף שלי התחיל להשתנות. אבא היה נוהג להיכנס לחדר האמבטיה לבדוק איך אני נראית, ולרחוץ אותי עם סקוץ'-ברייט כדי שאהיה נקייה עבורו. אחר כך, בלילה, היה בא אלי לחדר ונכנס למיטה שלי.
נדרשו לי הרבה שנים של טיפולים, לאחר שכבר הייתי נשואה, כדי להגיע להבנה שאני כועסת על אמא. היא האמינה לטענה של אבא שזה קרה רק פעם אחת, אבל זה היה מתרחש כמעט כל לילה. כאשר אבא היה שתוי זה היה הכי גרוע. ידעתי שאם אנסה להיאבק בו אקבל מכות. לכן הייתי יוצאת מגופי ומרחפת מעלה אל התקרה, והוא היה עושה הכל. הייתי שוכבת ומחכה שאבא ילך, שזה יגמר. זה היה במוקד סיפור חיי בנעורי."
כשיש אוזן קשבת, מתעורר הרצון לספר סיפור חיים, לפרש מחדש ולייפות את הזיכרון. באור הרך של ערב החיים נצבעים דברים רבים בגוונים חמים יותר, והמרחק בזמן יוצר רושם של מרחק במרחב. כך אפשר לראות את אירועי העבר כתמונה באופק הקיום, שההקשרים האמיתיים באוטוביוגרפיה מתגמשים ומתמזגים עם מה שהדמיון מצייר."
בהשראת הספר: "נינוחות – על המתנות שהזקנה מעניקה לנו" מאת וילהלם שמיד.
אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים
א. הולך ברחוב, במדרכה יש בור עמוק, נופל לתוכו.
חש אבוד, חסר ישע, אין זו אשמתי.
עבר זמן רב עד שמצאתי דרך החוצה.
ב. הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק
מעמיד פנים שאינני מבחין בו, נופל לתוכו שוב
לא מאמין ששוב נפלתי כאן, אבל אין זו אשמתי,
ושוב עבר זמן עד שיצאתי.
ג. הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק,
רואה אותו ובכל זאת נופל בתוכו, כוחו של הרגל
עיני פקוחות, יודע היכן נפלתי,
זו אשמתי, יוצא מיד.
ד. הולך באותו רחוב, במדרכה יש בור עמוק,
עוקף אותו
ה. הולך ברחוב אחר. סיפור חיים
ביוגרפיה סביב בורות חיינו
אחד ההיבטים הבולטים בסיפור חייה של גליקל האמיל, האישה היהודיה שחיברה בראשית המאה ה-18 אוטוביוגרפיה על חייה, הוא על שני הגברים שהיא נישאה להם במהלך חייה. בעלה הראשון, חיים האמיל, היה תוצאה של שידוך בגיל צעיר כפי שהיה מקובל בחברה היהודית במאה ה-17, כשגליקל הייתה בת 14 בלבד. נראה שלמרות שהיה מדובר על שידוך, גליקל וחיים באמת התאהבו אחד בשניה.
כשהייתה כבר אלמנה בת 54, היא הסכימה להתחתן עם אדם ששמו היה הירץ לוי. הרקע לזה לדבריה היה לגרום נחת לילדים שלה, וככל הנראה גם הצורך הכספי להמשיך ולהתנהל באופן עצמאי. הוא גם היה סוחר עשיר ומוצלח והייתה לה תקווה לפתוח דף חדש אחרי עשר שנים של אלמנות. בסופו של דבר, היא החלה לכתוב סיפור חיים, אותו ייעדה לילדיה, והודתה שאחת הסיבות שרצתה לשבת לכתוב היתה בעיקר לספר לילדיה על אבא שלהם ואהוב ליבה – חיים המלין.
סיפור חייה של גליקל האמיל