מנדל של הספרים – סיפור חיים

"… אני שכחתי לגמרי את מנדל של הספרים שנים ארוכות, דווקא אני, שהייתי אמור לדעת שספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני חלוף ונשכחים מלב" – שטפן צוויג – מנדל של הספרים

מאת שטפן צוויג, שסיפור חייו היה ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במא-20 באירופה

מאת שטפן צוויג, שסיפור חייו היה ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה ה-20 באירופה

הפתעה שחורה שנחשפה בספר אוטוביוגרפיה

סבא שלי בטח היה יורה בי

"ואני, אני דומה לו? צבע עורי מבדיל בינינו. אני מדמיינת את עצמי עומדת לצדו… הוא במדיו השחורים עם הגולגולות, אני, הנכדה השחורה. מה היה אומר על נכדה כהת עור שאם לא די בכך, גם מדברת עברית? בעיניו הייתי כתם בושה, ממזרה שמכפישה את שם המשפחה. סבא שלי בטח היה יורה בי" (מתוך הספר "אמון: סבא שלי היה יורה בי")

ביוגרפיה שחורה

ג'ניפר טגה, גרמנייה שחורה, גילתה יום אחד שסבה, אמון גת, היה מפקדו האכזר של מחנה הריכוז הנאצי פלאשוב. הוא תואר כ"התגלמות המודרנית של השטן התנ"כי" וכונה גם "הקצב מפלאשוב". ג'ניפר טגה שנמסרה לאימוץ בגיל צעיר, גילתה בבגרותה, ולאחר שבילתה שנים בישראל, כי הוא סבא שלה. טגה נולדה בגרמניה ב-1970 לאם גרמניה ולאב ניגרי, ורק לאחרונה גילתה את האמת על הסבא שלה.

המסע שלה אל עברה החל ב-2008. בעודה קוראת בספריה המרכזית של המבורג, צד את עיניה ספר עם כריכה אדומה. “אין לי הסבר לכך", שיחזרה, "לא חיפשתי משהו מסוים. פשוט הסתובבתי בספריה, לקחתי את הספר הזה והתחלתי לעלעל בו". שמו של הספר היה "אבל אני חייבת לאהוב את אבי, לא?” – זה היה ספר האוטוביוגרפיה – הזכרונות של מוניקה הרטוויג, בתו של אמון גת.

"על הכריכה היתה תמונה קטנה של אשה מבוגרת, שנראתה לי מוכרת; משהו בעיניים שלה גרם לי לתהות. לקחתי את הספר הביתה, קראתי אותו, ומצאתי שם פרטים שהכרתי מסיפור החיים האישי שלי כילדה מאומצת. אני לא יודעת מה בדיוק קרה באותו רגע במוח שלי", הוסיפה, "אבל היה לי ברור שהספר הזה עוסק במשפחתי הביולוגית, אותה לא ראיתי הרבה מאוד שנים. אותה משפחה שאף אחד לא סיפר לי עליה".

לאט לאט התבהרה לה התמונה. היא הבת של הרטוויג ונכדתו של אמון גת. אבא שלה למד בגרמניה וניהל רומן עם אמה. "הייתי בהלם מוחלט כשגיליתי את זה, מאד מטריד לגלות שאני ואמון גת קשורים גנטית. היום אני יודעת שכאישה עם צבע עור שחור, הוא היה מתייחס אלי כתת־אדם, כמו שהתייחס ליהודים שהרג."

סיפור חיים של קיבוצניק שאכל בחרסינה מווינה

בחדרי האוכל בקיבוצים של פעם ישבו בצריפים, על ספסלים מעץ, ואכלו מצלחות פח. אבל בחדר האוכל אצלנו ישבו על כסאות מיובאים מוינה, ואכלו מצלחות חרסינה מוינה; כאן שתו מספלי חרסינה, וגם המרקיות וקעריות הדייסה היו מחרסינה. ואם תשאלו איך כל זה קרה? איך אצלנו היה חדר אוכל מפואר כל כך? אספר לכם מה שסיפרו לנו כשעוד היינו ילדים.

חדר האוכל שלנו היה הראשון שתוכנן כמבנה קבע, עם הרבה תשומת לב לתכנון מיקומו במעגל חצר המשק. הכניסה הראשית לבניין היתה במעלה מדרגות עגולות שהובילו לשני פתחים: פתח קטן אל המטבח, ופתח גדול עם שתי דלתות אל חדר האוכל, שהיה מואר דרך עשרה חלונות גדולים. משקופי החלונות היו צבועים באדום, והכנפיים של החלונות בכחול.

אבל בינתיים כל התוכנית היפה לבניית חדר האוכל נשארה על הנייר, וכל זה בגלל מחלה. שני חברים בקיבוץ חלו במחלה, שאמנם לא היתה מדבקת, אבל הם סבלו מאד מאולקוס בקיבה. הם היו זקוקים בדחיפות לניתוח, שבאותם ימים לא ניתן היה לעשות אותו בארץ; חייבים היו לשלוח אותם לחו"ל, ולצורך זה התכוונו להשתמש בכסף שהיה מתוכנן לבניית חדר האוכל.

התקשרו לראש הקהילה היהודית בווינה בירת אוסטריה כדי שיתאם להם ניתוח דחוף. הוא הבטיח שיקבל אותם בבואם וידאג לכל הדרוש לנוחיותם. אחד משני החולים היה הבנאי הראשי בקיבוץ כך שלא רק נדרש כל הכסף שנאסף, גם לא היה מי שיבנה בינתיים.

שני החולים חזרו בריאים, מרוצים ומעודדים מקבלת הפנים והיחס החם שקיבלו בווינה. אנשי הקהילה היהודית שילמו להם את עלות הניתוח ואת עלות הנסיעה הלוך וחזור. לכן נשאר כסף לבנייה. החליטו להתחיל בבניית חדר האוכל כי עדיין לא גמרו את התוכניות למבני המשק. כך קרה שקודם נבנה חדר האוכל, ורק אחר כך בנו את הרפת והאורווה.

לפתע הגיע מוינה משלוח גדול של רכוש, ולא היה ידוע לאף אחד שכל זה צפוי להגיע משם. הרכוש המפתיע שהגיע שימח  את כולם. כנראה שאחד מראשי הקהילה בווינה שמע על חדר אוכל חדש, ודאג למשלוח הכיסאות וכלי החרסינה, בשם הקהילה היהודית של וינה. החברים שהתאוששו מהניתוח התחילו לבנות את חדר האוכל, ואז הגיע במפתיע המשלוח מוינה, כדי למלא את חדר האוכל החדש.

וכך קרה שבעוד שבכל חדרי האוכל הקיבוציים ישבו על ספסלים ואכלו מצלחות פח, בגניגר ישבו לאכול על כסאות, אכלו מצלחות חרסינה מסוגננות, ושתו מספלי חרסינה תואמים כמו שהיה נהוג בווינה. והיו גם מרקיות, וגם קעריות להגשה של דייסות, שהיו תואמות למערכת הכלים כולה. רק השולחנות הוזמנו מהנגרייה בעפולה.

חרסינה מווינה בסיפור חיים של קיבוץ בעמק

מרק בכלי חרסינה מווינה

סיפור חיים כמסע בזיכרון

מסע הזכרון בסיפורי חיים

החירות הגדולה לנוע בזמן

…"היא זוכרת, ולכן נשארה לה החירות הגדולה האחרונה: לנוע בזמן. זה מסע הזיכרון שדבר אינו יכול למנוע זולת השיכחה. היא זוכרת ועפה למקום ששוב אינו קיים אלא בראשה ופוגשת אנשים שמתו לפני יובלות. מחיה יקום מלא בני אדם, כלבים וחתולים, פרות ורבנים, רהיטים וציפורים, אחיות וילדיהן ומורים וכיתות וסופרים גדולים, שוכני עפר כולם, והנה הם נעים וזעים בזיכרונה של אימי. וכשתסתלק מפה ידעך ויכבה כל זה כעותק אחרון של סרט ישן, יאבד על שלל כוכביו."…
…"שירים בפולנית מזדמרים בראשה בלילה כמין תשבץ פתוח, תובעים להתמלא במילים, בלחן, בתווים. "מולדת את כמו בריאות: מעריכים אותך רק כשמאבדים אותך," היא נזכרת בשורה משיר ששיננה כשהיתה נערונת והוא נותר במגירת זיכרון מ-1929 וצץ עתה, בשנה השישית של האלף השלישי. היא עמלה לתרגמו לעברית. מחפשת את המילה, מוצאת, גאה בהישג. מוחה ממציא משחקי זיכרון. "להעסיק את הראש כשאני לא נרדמת," אומרת אמי." (מתוך הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה על אמו)

סיפור חיים של חלוץ מהודו

סיפור חיים של חלוץ
עליית חלוץ מהודו – פרק לסיום כתיבת הביוגרפיה המרתקת שלו

יום אחד כשישבתי מול בריכת הדגים בפארק בכלכותה, התיישב לידי בחור לא מוכר. התברר שגם הוא יהודי, ושמו רפאל. הוא לימד אותי לשיר את התקווה, ושאל אם אני מכיר מקום בעיר שנקרא "המעון", שם מתארגנים יהודים שרוצים לעלות לארץ ישראל. עניתי לו מיד בהתלהבות שזה בדיוק מה שאני חולם לעשות! ידעתי כבר אז בבירור שאני רוצה לעלות לארץ. קראתי בעיתונים על מה שקורה בארץ, ורציתי לעלות ולהתגייס לצבא.
כל המהות שלי לאחר הלימודים היתה מרוכזת ברצון להגיע לארץ להשתתף בקרבות. פתאום מתברר לי שיש אפשרות ממשית לקום ולעלות לארץ ישראל. הלכתי ל"מעון" וסיפרתי שאני רוצה לעלות לארץ. אמרו לי שיש תור לעלייה, אבל אם אשלם סכום מסוים "מתחת לשולחן" יקדמו אותי בתור. חזרתי עם הכסף, ורשמו אותי בקבוצה הראשונה. נאמר לי שתוך כמה ימים יוצאים ברכבת לבומביי, ומשם טסים לארץ. רק אז בישרתי לאבא שיש לי אפשרות לעלות לארץ. אבא קיבל את זה בסדר, אבל אמא לא האמינה; היא חשבה שאני שוב נוסע לטיול בדארג'ילינג.
מיהרתי לנסוע לשוק לקנות צ'ימידן – תיק גדול מקנבס בצבע זית. בבית ארזתי בגדים ועוד מעט דברים שחשבתי שצריך לקחת, כמו כלי רחצה. כעבור יומיים הודיעו לי להגיע לתחנת הרכבת. עזבתי את כלכותה בלי להיפרד מחברים, לא רציתי לפרסם את העניין. הנסיעה ברכבת לבומביי נמשכה שני ימים ולילות. כל אלה שחיכו לעלייה התקבצו שם בבית ספר. היו אלה ימים יפים וקרים של אוקטובר 1949. ישנו על מזרונים על הרצפה. חיכינו כמעט תשעה ימים, ומעט הכסף שהיה הלך ואזל.
ואז הודיעו לנו להיות מוכנים לטיסה עוד באותו הלילה. טסנו במטוס קונסטליישן. הסוכנות היהודית עשתה את כל הסידורים. הממשלה ההודית לא עשתה בעיות, והתירה לנו יציאה חופשית. לטיסה עלינו כשבעים אנשים, רובם צעירים, מכלכותה, מבומביי ומבורמה. אחדים נאלצו לשבת על רצפת המטוס. המראנו לפנות בוקר ונחתנו לתדלוק בעבדאן שבפרס. אני זוכר שהיה ריח של נפט בכל מקום. גם לתה במסעדה היה ריח של נפט.
כשחלפנו מעל הרים מושלגים בטורקיה, נזכרתי שזה יום ההולדת שלי. זה היה מרגש, יום שבו כאילו שנולדתי מחדש. אני זוכר ששרו לי במטוס "Happy Birth Day To You". לצוות לא היה מה לתת לי כשי פרט לסוכריות. מטורקיה טסנו דרומה ונחתנו בלוד. זכיתי להגיע לארץ בגיל 19, בדיוק ביום ההולדת שלי. זו היתה תקופה של עליות המוניות לארץ. באוטובוס בשדה התעופה שאלו אותנו מאיפה הגענו. כאשר אמרנו שבאנו מ'אינדיה' (India), מיד ענו לנו: 'הודו הודו גנדי גנדי'. כולם ידעו את הקשר.

כתיבת סיפור חיים שמתחיל בחמור

מעשה בחמור שהפגיש את הורי / עריכה שלי תוך כדי כתיבת ביוגרפיה, וגם סרט בסוף

זה קרה בשנה השנייה של החלוצים הצעירים ביישוב החדש שהקימו בעמק. בשטח השדה שחרשו וזרעו כבר נבטה החיטה. מדי פעם, בזמן שסיקלו אבנים בשטח סמוך, היו מרימים ראש ומביטים בשמחה בנביטה המוריקה. פתאום, בעודם עובדים, ראו חמור עומד ומלחך את החיטה הצעירה. מיד ניסו לגרש אותו מהשטח; אך החמור הוא חמור, לא זז! קשרו את החמור בחבל, משכו, דחפו והרביצו במקל, והחמור לא זז. אבל כאשר הגישו לו ירק, פתאום ידע החמור לזוז. כך התקדמו לאט לחצר, ושם קשרו אותו.

כאשר באו בעליו של החמור לחפש אותו, מצאו שהוא קשור אצל התושבים החדשים בחצר. הלכו למשטרת המנדט הבריטי והתלוננו: היהודים גנבו לנו את החמור. באו השוטרים הבריטים, לקחו את החמור, ולקחו גם שני חברים מהיישוב לבית הסוהר בעכו עד לבירור הפרשה. בישוב הייתה בהלה; אבל באמצע שבוע עבודה, אי אפשר לקחת זוג פרדות ועגלה, ולנסוע לעכו. רק ביום שישי, לאחר שגמרו את העבודה והתרחצו, רתמו מחדש את הפרדות לעגלה ויצאו בדרך לעכו.

עד שהגיעו לאזור חיפה התחיל היום להחשיך. מה עושים? במרחק מה ראו מאהל ובו אנשים צעירים ונרגשים, וסביב המון רעש והמולה. באוהל הקרוב ישבה חבורת אנשים שאכלו ארוחת ערב. כשעצרו וירדו מהעגלה, הם שאלו: מה קורה כאן? אנשי האוהלים סיפרו להם שכאן מתכנסת מועצת ההסתדרות. היושבים באוהל הזמינו אותם להצטרף לארוחת הערב. תוך כדי הארוחה התברר לאורחים שיושבי האוהל הם מיישובי הגליל ועמק הירדן. בין יושבי האוהל היתה גם אמא שלי, ואבא שלי היה בין האורחים. השיחות קלחו והלילה ירד; אז הציעו להם להישאר ללון ולצאת בבוקר לעכו. ההזמנה נשאה חן בעיני האורחים; הם נשארו, ובבוקר יצאו להמשך מסעם. נסיעתם עלתה יפה; הם הצליחו לשכנע את הבריטים לשחרר את חבריהם מהכלא, ולקחו אותם הביתה.

בדרכם חזרה עצרו שוב ליד האוהל, והזמינו את יושביו לבקר אצלם. אמרו להם: כך תקבלו אירוח דומה לזה שהענקתם לנו. כשאותם נציגים הגיעו לביקור אמא היתה ביניהם, וכשעזבו היא אמרה: יתכן שעוד אחזור; ואכן חזרה וגם נשארה. בחתונה הקיבוצית הראשונה, גם אימי ואבי היו בין המתחתנים. אמא היתה אישה יפה, וכל רואיה חשו בזה מיד. באותם ימים היה ביישוב בחור רווק שהיתה לו מצלמה. הוא נעשה צלם הישוב, והיה מעורה בכל. את אמא הוא צילם הרבה פעמים. יום אחד היא שאלה אותו: במה זכיתי שאתה מצלם תמיד אותי? והוא ענה: את זכית בעיניים יפיפיות עד מאד. מאותה תקופה יפה יש לנו צילומים מוקדמים שלה.

דוגמה לכתיבת סיפור חיים אחד מתוך סיפורי חיים שערכתי לי.ק. בתהליך של כתיבת אוטוביוגרפיה

כתיבת ביוגרפיה וסיפורי חיים – משה נשרי

פוסט נבחר

יש הוכחות לכך שכתיבת ביוגרפיה מחזירה להוריכם המבוגרים את טעם החיים

לכן כדאי שתדעו שבתהליך הרגיש של כתיבת סיפורי חיים, הביוגרף משה נשרי יודע להקשיב ולכתוב, כמו גם לערוך תחקיר משלים ולהוסיף עריכה לשונית וספרותית. בקיצור, כל מה שחיוני לדעת בתחום מיוחד זה שבו הוא עוסק במשך שנים.
מתוך ההשכלה הרחבה והניסיון העשיר נובעים הידע וההבנה של כל מה שחשוב באמת לצורך כתיבת סיפורי חיים, עריכה והוצאה לאור של ביוגרפיה שתהיה מעניינת לקריאה; אוטוביוגרפיה שמעבירה מורשת משפחתית מדור לדור ומחזקת את הקשר הבין דורי.
לכן כדאי  לא להחמיץ את השעה ולא להשתהות – פנו לשיחה ולפגישת הכרות חינם וללא התחייבות 054-4399161.

כותב הביוגרפיות משה נשרי מגיע עם ניסיון של יותר משישים שנות חיים בארץ הזאת, וסיפור חיים שכולל ילדות, נעורים ובגרות בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל, ובהמשך שנים ארוכות של לימודים, ושל חיים ועבודה בתל-אביב, בזכרון יעקב וכעת במושב בית יצחק ליד נתניה. אותן שנות חיים ארוכות כללו שרות צבאי בקורס טייס, בחיל האוויר ובסיירת שריון, כמו גם עשרים שנים של עבודה במחשבים ובהייטק, ועשרים חמש שנים של עבודה בחינוך והוראה עם ילדים בכל הגילאים.

ArrowsRed560x80

משה נשריכדי להעניק להוריכם במתנה תהליך מרפא ומעניק משמעות , שיאפשר להם ולכם חוויה של תיקון הלב ,
אתם מוזמנים להתקשר אלי לשיחה ולפגישת היכרות חינם וללא התחייבות:
משה נשרי:

054-4399161
דוא"ל: mnishri@gmail.com

רימונים ותאנים

תאנה-בשלה"הצנחנים הבריטיים, ה'כלניות' [בגלל הכומתות האדומות], פשטו ב'שבת השחורה' גם על הקיבוץ. הם באו ב-04:00 בבוקר, ואף אחד לא הספיק לצלצל בפעמון האזעקה. כאשר התעוררנו, האנגלים כבר היו בתוך המשק. הם הכריזו שאסור לצאת מהחדרים. שפשפתי שיניים, הייתי בגופיה ומכנסים קצרים. אנגלי אחד תפס אותי והכניס אותי למכלאות הגברים. אחר כך הם עשו סלקציה, אחד לימין ואחד לשמאל. הייתי בין אלה שהלכו לימין. נראיתי כמו איש 'הגנה' מובהק. לקחו אותנו ללטרון;הכניסו אותנו לצריפים."
"מיד חילקנו תפקידים. אחד היה אחראי על האוכל, אחר על הבישול. לכל אחד היה תפקיד, ולא היו בעיות. משם העבירו אותנו לרפיח. כל אנשי הקבוץ היו יחד. היו איתנו גם עירונים. חינכנו אותם לעבוד בשיתוף פעולה. היתה במחנה פעילות תרבותית מובהקת. היו קורסים למתמטיקה, שירה, ותזמורת חלילים עם מדריך. למדו אנגלית ושפות אחרות. היה מסודר מאד. ה'הגנה' שלחה אלינו אמנים לשמח את ליבנו. מהקיבוץ שלחו לנו ירקות, ובתוך ארגזי הירקות היו מוסתרים מכתבים. באותה צורה שלחנו מכתבים חזרה הביתה. לאחר כחודשיים החליטו לשחרר אותנו. כך שבהיסטוריה שלי נרשם שהייתי גם אסיר."
"בהגנה עברתי קורס מ"כים (מפקדי כיתות), וקורס קפא"פ (קרב פנים אל פנים) במקל. אחר כך נשלחתי לקורס מפקדי כיתות סיירים, שהתקיים בכפר הנוער מאיר-שפיה. חרשנו שם את כל הסביבה. בזכות קורס הסיירות הפכתי במלחמת השחרור לקצין מודיעין. תפקידי היה אז להכיר את השטח, מפות, מודיעין. בכלל כל עניין הסיירות היה די חשוב."
"לאחר שנה של [עבודה ב]מסגרות, יצאתי לקורס מ"מים (מפקדי מחלקות). הקורס היה בג'וערה, ליד עין השופט. יגאל ידין היה מפקד הקורס. המשמעת שם היתה קפדנית מאד. גרנו באוהלים. 20 איש באוהל, אוהלים גדולים, מיטה ליד מיטה. ערב אחד מישהו דיבר ואני אמרתי 'שקט!' אז היה לי בירור אצל יגאל ידין. חשבתי שיזרקו אותי מהקורס, מפני שהמשמעת היתה קפדנית. היה צריך להיות מוכנים על הדקה, מגולחים למשעי, נעליים מצוחצחות כמו שצריך, לבוש מסודר. בשעה של שקט אסור היה להגיד מילה."
"מדי יום יצאנו לריצת בוקר סביב ההר. זה לא היה הצד החזק שלי. ביום הראשון רצתי עם כולם, וראיתי שזה לא בשבילי. בתחילת הדרך, בירידה מג'וערה, היה אז בוסתן עם תאנים ורימונים, וכל טוב. לאט לאט נשארתי אחרון בקבוצת הרצים, ונכנסתי לבוסתן הזה. ישבתי שם ואכלתי תאנים. לאחר כחצי שעה שמתי לב שהם חוזרים, אז בשקט הצטרפתי אליהם מאחור. היה אמנם פחד גדול, אבל אף פעם לא תפשו אותי. כך חסכתי לי את המאמץ של ריצת הבוקר."ליבת הרימון

strawberris

סוסים ותותים

כשראיתי שאמא מצליחה להסתדר בתל-אביב, יצאתי להגשמה עם קבוצת חברים מ"הנוער העובד". יצאנו עם המדריך שלנו להכשרה בקיבוץ. היינו בהכשרה כחצי שנה – שנה. גרנו כאן באוהל, ואכלנו בחדר האוכל. אבל אין לי הרבה זכרונות מאותה הכשרה. כנראה שלא היה בה משהו מיוחד. זו היתה תקופה מאד מבלבלת. לא היית באף מקום ברור. היה לך בית ולא היה לך בית.
ביום הראשון קטפנו אשכוליות מעצים מלאי קוצים. אני זוכרת רק שנדקרתי שם, ובכיתי כל היום. למחרת שלחו אותי לעבוד בגן הירק. חיכו לי שם החברים אורי וגורי. הם קיבלו את פני יפה מאד. אורי אמר לי: הנה סוס ומחרשה. כאן את צריכה לחרוש. אף פעם בחיי לא התקרבתי לסוס. אולי ראיתי פעם סוס מרחוק, אבל ודאי שאף פעם בחיי לא התקרבתי למחרשה. פחדתי אפילו לעמוד ליד הסוס והמחרשה. אבל חרשתי; ולא הפסקתי לבכות כל היום. בכיתי והתגברתי. הייתי ילדה בת 18, ולא היה לי כאן עם מי לדבר.
למרות כל הקשיים, אי אפשר לומר שהגענו להגשמה מתוך מצוקה אישית. זה נכון שבכל העולם מצוקות מניעות אנשים. זו תופעה כלל עולמית. אבל אנחנו התחנכנו בתנועות נוער. לכן אצלנו זו בהחלט היתה אידיאולוגיה. אצל אבא שלי זה נבע ממצוקה; אי אפשר לקרוא לזה עליה. אבל אני גדלתי בתנועת נוער, וההגשמה היתה בעליה ארצה והליכה לקיבוץ. נכון שב"נוער העובד" בתל-אביב ההגשמה היתה להיות פועל, בנמל, בבנין או במפעל. אבל בתוך ה"נוער העובד" היתה גם קבוצה שמטרתה היתה הגשמה בקיבוץ.
זה שהעמידו אותי ביום השני לחרוש נראה דומה למתיחה. ככה אני רואה את זה. הסוס חרש; הוא היה יותר חכם ממני. הוא  גם ידע להסתובב לבד בסוף כל תלם. אחר כך עבדתי בבית החרושת למיצים וריבות. ישבנו סביב ל"הרים" – ערמות של תות-שדה. היינו צריכים לנקות את התותים, לפני שמכינים מהם ריבת תות עבור הצבא האנגלי. איה היתה המשגיחה שלנו. אסור היה לנו לקחת אפילו תות אחד לפה.
יוסף עבד אז בבית החרושת בתור איש תחזוקת מתקני הקיטור. נפגשנו ליד ערמות התות. כך הוא הכיר אותי. הוא תמיד היה מביא לי לטעום משהו מהתותים, וכך התחיל הרומן בינינו. אחר כך עברנו לגור יחד, עוד לפני החתונה. גרנו תחילה באיזה ליפט מעץ, ואחר כך בבתי סוכנות, כל פעם בחדר אחר.

התקציב איפשר גם חצי סוס וחצי מחרשה (סוס ומחרשה לשני משקים שכנים).

Kristallnacht

טרם ליל הבדולח
בוקר אחד, בשנת 1935, הגענו כרגיל לבית הספר, והמורה אמר לנו: אתן גמרתן ללמוד פה! ליהודים אין מקום אצלנו בבית הספר! היינו 7-8 בנות יהודיות, ופתאום עמדנו לבדנו ברחוב. זו היתה הפתעה מסוימת, אבל לא הפתעה מוחלטת. כבר בשנת 1933 החלו הנאצים בפעולות נגד היהודים. אבל בעיר שלנו לא הרגשנו עד אז באנטישמיות. האנטישמיות הגיעה אלינו בדמות אנשי ה-אס.אס. שבאו
מנירנברג השכנה, ופעלו בהוראת מוסדות השלטון בגרמניה. אנשי העיר שלנו לא הסכימו, למשל, להשתתף בשריפת בתי הכנסת. הביאו לשם כך אנשים מנירנברג. כאשר הגיעו מכבי האש של פירת לכבות את השריפה, אלה חתכו להם את הצינורות. העיר נירנברג היתה מרכז נאצי גדול. היה שם מגרש עצום שעליו קיימו הנאצים את כל המסדרים והטכסים שלהם. שם, בניגוד לפירת, היתה אנטישמיות. יוליוס שטרייכר מנירנברג היה מיוזמי חרם 1 באפריל 1933, ומהיוזמים של חוקי נירנברג. הוא היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, ועורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר". הקריקטורות האנטישמיות בעיתון שלו דיברו בעד עצמן. לאחר הגירוש מבתי הספר הקימו בנירנברג בית ספר יהודי. קראו לו "הוך שולה". מכיוון שאסור היה לנו לנסוע בחשמלית, נסענו לשם באופניים; בגשם, בשמש ובשלג. בפירת היה גם בית יתומים יהודי. למנהל בית היתומים, היינמן, ולמשפחתו היו אישורים (סרטיפיקטים) לעליה לארץ-ישראל. אבל הוא אמר שבלי היתומים הוא לא הולך. הוא לא היה מוכן לעזוב אותם. הוא ומשפחתו הלכו איתם למחנה ההשמדה, כפי שנהג יאנוש קורצ'אק. אבל על היינמן לא שמעו, כי עליו לא סיפרו הרבה.
הלם ליל הבדולח
באותו הלילה, בשעה 2, באו אלינו הביתה אנשי האס.אה. מפירת. הם דפקו בדלת והוציאו אותנו מן המיטות. אמרו לנו להתלבש חם ולקחת איתנו משהו לאכול. אמא לקחה אוכל ותרמוס עם שתייה, ויצאנו לדרך. ליד הדירה שלנו הציבו שמירה, כדי שלא ישדדו את הרכוש. ריכזו אותנו עם כל היהודים במגרש גדול. הלכנו לשם ברגל; אחותי היתה בת 12. אחר כך הוליכו את כולנו למעין אולם תיאטרון. המקום נקרא ברולצהיימריאנום, על שם היהודי ברולצהיימר, שתרם כסף לבנייתו. בצד אחד של האולם ריכזו את הגברים, ובצד שני את הילדים והנשים. אנשי אס.אס. מנירנברג נכנסו אל הגברים, והתחילו להרביץ להם. אנחנו לא כל כך ראינו את זה, רק שמענו את המכות והצעקות. כעבור כמה שעות שיחררו את הנשים והילדים. לפנות בוקר הגענו הביתה. לפני הבית עדיין עמד איש ה-אס.אה. ששמר עליו מפני שודדים. אמא שלי מילאה תרמוס, הכינה לחם, והביאה אוכל לאבא. בערב גם אבא חזר הביתה.חלק מן הגברים נלקחו משם למחנה הריכוז דכאו. מתוך כל מיני מכתבים שקראתי הרבה יותר מאוחר, התברר לי שגם אבא נלקח אז לדכאו. אבל בהיותם בדרך לשם, הוא פגש לפתע בגרמני, ששירת איתו כחייל במלחמת העולם ה-1. אותו גרמני שלח את אבא חזרה הביתה. זו היתה הפעם הראשונה שאבא הבין מה קורה, והרשה לעצמו לחשוב במודע על המצב. כשהוא חזר הוא שאל "מה עושים?" ואמא אמרה "בזה הסיפור נגמר! נשיג סרטיפיקטים ונעלה לארץ-ישראל."

חלונות ראווה מנופצים למחרת ליל הבדולח. בחנויות של יהודים. מצד ימין אפשר לראות צלב קרס.