strawberris

סוסים ותותים

כשראיתי שאמא מצליחה להסתדר בתל-אביב, יצאתי להגשמה עם קבוצת חברים מ"הנוער העובד". יצאנו עם המדריך שלנו להכשרה בקיבוץ. היינו בהכשרה כחצי שנה – שנה. גרנו כאן באוהל, ואכלנו בחדר האוכל. אבל אין לי הרבה זכרונות מאותה הכשרה. כנראה שלא היה בה משהו מיוחד. זו היתה תקופה מאד מבלבלת. לא היית באף מקום ברור. היה לך בית ולא היה לך בית.
ביום הראשון קטפנו אשכוליות מעצים מלאי קוצים. אני זוכרת רק שנדקרתי שם, ובכיתי כל היום. למחרת שלחו אותי לעבוד בגן הירק. חיכו לי שם החברים אורי וגורי. הם קיבלו את פני יפה מאד. אורי אמר לי: הנה סוס ומחרשה. כאן את צריכה לחרוש. אף פעם בחיי לא התקרבתי לסוס. אולי ראיתי פעם סוס מרחוק, אבל ודאי שאף פעם בחיי לא התקרבתי למחרשה. פחדתי אפילו לעמוד ליד הסוס והמחרשה. אבל חרשתי; ולא הפסקתי לבכות כל היום. בכיתי והתגברתי. הייתי ילדה בת 18, ולא היה לי כאן עם מי לדבר.
למרות כל הקשיים, אי אפשר לומר שהגענו להגשמה מתוך מצוקה אישית. זה נכון שבכל העולם מצוקות מניעות אנשים. זו תופעה כלל עולמית. אבל אנחנו התחנכנו בתנועות נוער. לכן אצלנו זו בהחלט היתה אידיאולוגיה. אצל אבא שלי זה נבע ממצוקה; אי אפשר לקרוא לזה עליה. אבל אני גדלתי בתנועת נוער, וההגשמה היתה בעליה ארצה והליכה לקיבוץ. נכון שב"נוער העובד" בתל-אביב ההגשמה היתה להיות פועל, בנמל, בבנין או במפעל. אבל בתוך ה"נוער העובד" היתה גם קבוצה שמטרתה היתה הגשמה בקיבוץ.
זה שהעמידו אותי ביום השני לחרוש נראה דומה למתיחה. ככה אני רואה את זה. הסוס חרש; הוא היה יותר חכם ממני. הוא  גם ידע להסתובב לבד בסוף כל תלם. אחר כך עבדתי בבית החרושת למיצים וריבות. ישבנו סביב ל"הרים" – ערמות של תות-שדה. היינו צריכים לנקות את התותים, לפני שמכינים מהם ריבת תות עבור הצבא האנגלי. איה היתה המשגיחה שלנו. אסור היה לנו לקחת אפילו תות אחד לפה.
יוסף עבד אז בבית החרושת בתור איש תחזוקת מתקני הקיטור. נפגשנו ליד ערמות התות. כך הוא הכיר אותי. הוא תמיד היה מביא לי לטעום משהו מהתותים, וכך התחיל הרומן בינינו. אחר כך עברנו לגור יחד, עוד לפני החתונה. גרנו תחילה באיזה ליפט מעץ, ואחר כך בבתי סוכנות, כל פעם בחדר אחר.

התקציב איפשר גם חצי סוס וחצי מחרשה (סוס ומחרשה לשני משקים שכנים).

Kristallnacht

טרם ליל הבדולח
בוקר אחד, בשנת 1935, הגענו כרגיל לבית הספר, והמורה אמר לנו: אתן גמרתן ללמוד פה! ליהודים אין מקום אצלנו בבית הספר! היינו 7-8 בנות יהודיות, ופתאום עמדנו לבדנו ברחוב. זו היתה הפתעה מסוימת, אבל לא הפתעה מוחלטת. כבר בשנת 1933 החלו הנאצים בפעולות נגד היהודים. אבל בעיר שלנו לא הרגשנו עד אז באנטישמיות. האנטישמיות הגיעה אלינו בדמות אנשי ה-אס.אס. שבאו
מנירנברג השכנה, ופעלו בהוראת מוסדות השלטון בגרמניה. אנשי העיר שלנו לא הסכימו, למשל, להשתתף בשריפת בתי הכנסת. הביאו לשם כך אנשים מנירנברג. כאשר הגיעו מכבי האש של פירת לכבות את השריפה, אלה חתכו להם את הצינורות. העיר נירנברג היתה מרכז נאצי גדול. היה שם מגרש עצום שעליו קיימו הנאצים את כל המסדרים והטכסים שלהם. שם, בניגוד לפירת, היתה אנטישמיות. יוליוס שטרייכר מנירנברג היה מיוזמי חרם 1 באפריל 1933, ומהיוזמים של חוקי נירנברג. הוא היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, ועורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר". הקריקטורות האנטישמיות בעיתון שלו דיברו בעד עצמן. לאחר הגירוש מבתי הספר הקימו בנירנברג בית ספר יהודי. קראו לו "הוך שולה". מכיוון שאסור היה לנו לנסוע בחשמלית, נסענו לשם באופניים; בגשם, בשמש ובשלג. בפירת היה גם בית יתומים יהודי. למנהל בית היתומים, היינמן, ולמשפחתו היו אישורים (סרטיפיקטים) לעליה לארץ-ישראל. אבל הוא אמר שבלי היתומים הוא לא הולך. הוא לא היה מוכן לעזוב אותם. הוא ומשפחתו הלכו איתם למחנה ההשמדה, כפי שנהג יאנוש קורצ'אק. אבל על היינמן לא שמעו, כי עליו לא סיפרו הרבה.
הלם ליל הבדולח
באותו הלילה, בשעה 2, באו אלינו הביתה אנשי האס.אה. מפירת. הם דפקו בדלת והוציאו אותנו מן המיטות. אמרו לנו להתלבש חם ולקחת איתנו משהו לאכול. אמא לקחה אוכל ותרמוס עם שתייה, ויצאנו לדרך. ליד הדירה שלנו הציבו שמירה, כדי שלא ישדדו את הרכוש. ריכזו אותנו עם כל היהודים במגרש גדול. הלכנו לשם ברגל; אחותי היתה בת 12. אחר כך הוליכו את כולנו למעין אולם תיאטרון. המקום נקרא ברולצהיימריאנום, על שם היהודי ברולצהיימר, שתרם כסף לבנייתו. בצד אחד של האולם ריכזו את הגברים, ובצד שני את הילדים והנשים. אנשי אס.אס. מנירנברג נכנסו אל הגברים, והתחילו להרביץ להם. אנחנו לא כל כך ראינו את זה, רק שמענו את המכות והצעקות. כעבור כמה שעות שיחררו את הנשים והילדים. לפנות בוקר הגענו הביתה. לפני הבית עדיין עמד איש ה-אס.אה. ששמר עליו מפני שודדים. אמא שלי מילאה תרמוס, הכינה לחם, והביאה אוכל לאבא. בערב גם אבא חזר הביתה.חלק מן הגברים נלקחו משם למחנה הריכוז דכאו. מתוך כל מיני מכתבים שקראתי הרבה יותר מאוחר, התברר לי שגם אבא נלקח אז לדכאו. אבל בהיותם בדרך לשם, הוא פגש לפתע בגרמני, ששירת איתו כחייל במלחמת העולם ה-1. אותו גרמני שלח את אבא חזרה הביתה. זו היתה הפעם הראשונה שאבא הבין מה קורה, והרשה לעצמו לחשוב במודע על המצב. כשהוא חזר הוא שאל "מה עושים?" ואמא אמרה "בזה הסיפור נגמר! נשיג סרטיפיקטים ונעלה לארץ-ישראל."

חלונות ראווה מנופצים למחרת ליל הבדולח. בחנויות של יהודים. מצד ימין אפשר לראות צלב קרס.

 

Apple & Pixar

סיפור חיים אהוב עלי במיוחד מתאר קריירה מוצלחת שיש לה אופי מחזורי ובלתי צפוי. כאלה הם סיפורי ההצלחה של סטיב ג'ובס, מייסד "אפל" ו"פיקסאר". אבל חלק גדול מההצלחות המזהירות שלו הן תולדה של כשלונות. הוא עצמו הציג זאת יפה בנאום שנשא באוניברסיטת סטנפורד. הנה ציטוט מדבריו:
" זה היה בדיוק שנה אחרי שהוצאנו לשוק את היצירה הנפלאה ביותר שלנו – המקינטוש – ואני בדיוק חגגתי שלושים. ואז פוטרתי. איך אפשר לפטר אותך מחברה שאתה הקמת? ובכן, כש"אפל" גדלה, שכרנו מישהו שחשבנו שהוא מוכשר מאד לנהל את החברה יחד איתי. בשנה הראשונה הכל התנהל היטב. אבל בהמשך כל אחד מאיתנו ראה אחרת את החזון של החברה, ובסופו של דבר היתה לנו מריבה. כאשר זה קרה, מועצת המנהלים צידדה בעמדה שלו. כך קרה שבגיל שלושים פרשתי מהחברה. הכל נעשה בצורה הפומבית ביותר. כך נעלם כל מה שהיה מרכז חיי הבוגרים, וזה היה נורא.
במשך כמה חודשים ממש לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאכזבתי את דור היזמים הקודם – ששמטתי את המקל שהועבר אלי במרוץ השליחים הזה. נפגשתי עם דייויד פאקארד ובוב נויס, וניסיתי להתנצל על שהרסתי הכל. הייתי כישלון מפורסם מאד, וחשבתי אפילו לברוח מעמק הסיליקון. אבל לאט לאט התחיל משהו להתחוור לי – עדיין אהבתי את מה שעשיתי. התהפכות היוצרות ב"אפל" לא שינת את זה ולו במעט. אמנם דחו אותי, אבל עדיין הייתי מאוהב. אז החלטתי להתחיל מחדש.
לא הבנתי זאת אז, אבל התברר שפיטורי מ"אפל" היו הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי. הכובד שכרוך בלהיות מצליחן, פינה את מקומו לקלילות שבלהיות שוב טירון, פחות בטוח בכל דבר. זה איפשר לי להשתחרר, ולהתחיל את אחת התקופות היצירתיות ביותר בחיי.
בחמש השנים שלאחר  מכן הקמתי חברה ששמה "נקסט", וחברה אחרת בשם "פיקסר". התאהבתי בבחורה המדהימה שאותה נשאתי לאחר מכן לאישה. חברת "פיקסר" התקדמה ויצרה את "צעצוע של סיפור", סרט האנימציה הממוחשבת הראשון בעולם. כעת היא חברת האנימציה המצליחה ביותר בעולם. בתפנית מרשימה קנתה "אפל" את חברת "נקסט", ואני חזרתי ל"אפל". הטכנולוגיה שפיתחתי ב"נקסט" היא חלק מרכזי בתחייה הנוכחית של "אפל". במקביל לורן ואני הקמנו יחד משפחה לתפארת.
 אני בטוח ששום דבר מכל אלה לא היה מתרחש בביוגרפיה שלי אלמלא פוטרתי מ"אפל". לתרופה היה טעם נורא, אבל נראה שהחולה נזקק לה. לפעמים החיים מכים בך בראש עם לבנה, כדי שתתעורר…"

רגע שיא בביוגרפיה – הרובוט וול-אי מחבק את השותפים סטיב ג'ובס מפיקסר ומנכ"ל דיסני

קריאת תיגר

הנה תמצית מתוך הביוגרפיה של סנדרה קוק, שקראה תיגר על הנחות יסוד מקובלות, ובכך יצרה לעצמה הרפתקאות מדהימות:
ראשית הקריירה שלה היתה מעולה ושגרתית. עם תואר ד"ר במתמטיקה נסעה לבית הספר לכלכלה בלונדון  ללמוד וללמד. כשחזרה לארה"ב עבדה במכון המחקר של סטנפורד, וכיועצת בחברת בוז-אלן-המילטון. לבסוף ניהלה את האסטרטגיה של תקשורת מוטורולה. אבל אז החליטה לקפוץ מהמטוס הזה מפני שהוא טס בכיוון הלא נכון מבחינתה.
היא חלמה תמיד על מסע הרפתקאות במקומות פראיים ורחוקים, ואכן יצאה למשך שבועיים לנסיעות להודו, טיבט, מונגוליה ונפאל. אבל כשהחליטה שזה לא מספיק, הפכה את עולמה על ראשו! ב-2002 התפטרה מעבודתה היוקרתית במוטורולה ויצאה למסע יסודי באפגניסטן. היא רצתה לעזור לתושבים שם בכל דרך אפשרית, בארץ שהפכה לעיי חורבות לאחר יותר מ-20 שנות מלחמה. כשירדה מהמטוס בבירה קאבול לא היו מוניות, והתשתיות במקום היו דלות. מתוך המלון שבו התאכסנו כתבים מכל העולם היא יצרה קשרים עם כל מי שהיתה יכולה. היא הציעה לכתוב הצעות למענקים, להכין תוכניות עיסקיות, ואפילו לטאטא מרצפות – כל מה שיוכל להועיל.
בסופו של דבר יצרה קשר עם ננסי דופרי, מנהלת "מרכז אפגניסטן" באוניברסיטת קאבול. ננסי פעלה ללא לאות לשקם את ספריית האוניברסיטה, ולהקים שלוחה ניידת שתביא ספרים לכל המדינה. סנדרה כתבה תוכנית עיסקית למרכז, והצטרפה למועצת המנהלים של הארגון. היא נבחרה כנשיאה שותפה, והשקיעה את רוב זמנה בגיוס בספים למרכז. בנוסף השתתפה במיזמים של גננות, כולל מיזם לשתילת עצי רימון בעיר. בעצמה קנתה 20,000 עצים למשפחות בעיר כדי שינטעו במקום עצים שמתו במלחמה.
זהו סיפור חיים של אשה  שהתברכה בכשרוון להעמיד הנחות יסוד במבחן. היא התחילה את חייה מחדש במקום זר, וופרצה לעצמה נתיבים לטריטוריות שעדיין לא סומנו. פעמים רבות אנחנו מתרשמים ומתפעלים מאנשים כמותה, אבל נמנעים מלעשות זינוק נועז דומה לזה.

Steven Paul "Steve" Jobs

 

לרובנו יש משאבים מדהימים , אבל רבים לא מבינים איך למנף אותם. אחדים אכן יודעים את ערכם של משאביהם, ומשתמשים בהם כשצריך. הנה דוגמה מצוינת לכך, מתוך הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, מייסד אפל:
"אחרי חצי שנה בקולג' לא הבנתי מה הטעם. לא היה לי מושג
מה אני רוצה לעשות בחיים, וגם לא איך הקול'ג יעזור לי לגלות. מכיון שכך התבזבז כל הכסף שהורי חסכו כל חייהם, החלטתי לנשור באמצע. הייתי בטוח שהכל יסתדר. זה היה די מפחיד באותו רגע. אבל במבט לאחור, זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי. יכולתי להפסיק לקחת קורסי חובה, והתחלתי להיכנס לשיעורים שנראו לי מעניינים.
זה לא היה רומנטי במיוחד, מאחר שלא היה לי חדר במעונות. ישנתי על הרצפה בחדר של חברים. החזרתי בקבוקי קוקה קולה, ותמורת הפקדון קניתי אוכל. בכל יום ראשון בערב הייתי הולך 12 ק"מ לקצה השני של העיר, כדי לקבל ארוחה טובה במקדש הארי קרישנה. אהבתי את זה, וחלק גדול מהדברים שנתקלתי בהם בזכות הסקרנות והאינטואיציה שלי, נעשו יקרי ערך מאוחר יותר.הנה לכם דוגמה:
ריד קולג' הציע אז את שיעורי הקליגרפיה הטובים ביותר. כל כרזה וכיתוב ברחבי הקמפוס היו כתובים בכתב יד יפהפה. החלטתי לקחת קורס בקליגרפיה, כדי ללמוד איך עושים את זה. למדתי כל מה שגורם לטיפוגרפיה מעולה להיות כזאת. זה היה מקסים והיסטורי. היתה בכך עדינות אמנותית ברמה כזאת שמדע לא יכול לתפוש, וזה היה מרתק.
לא חשבתי לעשות בכל זה שימוש מעשי. אבל עשר שנים מאוחר יותר, כשעיצבנו את המקינטוש הראשון, כל זה חזר אלי.השתמשנו בכל זה במק. זה היה המחשב האישי הראשון שהיתה לו טיפוגרפיה יפיפייה.אם לא הייתי מגיע לקורס המיוחד הזה, המק לא היה מכיל את כל העיצוב הנפלא הזה.ומאחר שבתוכנת חלונות פשוט העתיקו את המק, סביר להניח שאף מחשב אישי לא היה מכיל אותו 🙂
אלמלא פרשתי מהלימודים והגעתי לשיעור קליגרפיה, למחשבים אישיים אולי לא היתה הטיפוגרפיה היפהפייה שיש להם.כשהייתי בקולג' היה קשה כמובן לראות את העתיד, ולחבר אז את כל הנקודות. אבל במבט לאחור, כעבור עשר שנים, כל זה נעשה בהיר מאד."
זהו סיפור חיים שממחיש היטב את העובדה שלעולם אין לדעת מתי תגלו שלחוויות ולידע שלכם יש ערך מוסף. ככל שיש לכם יותר חוויות, ובסיס הידע שלכם רחב יותר, כך יש לכם יותר מקורות לשאוב מהם בבוא העת.
                                                טיפוגרפיה – כרזה של המעצב עודד עזר

על האינטליגנציה

ג'ף הוקינס, מחבר הספר, הוא המדען שיצר את הפאלם-פיילוט ומכשירים שעיצבו מחדש את יחסינו למחשבים. מרכז המחקר שהקים – מכון רדווד לחקר המוח – מוקדש להבנה תיאורטית של פעולת המוח ולחקר האינטליגנציה בפרט. בספרו המבריק הוא מחפש את אותה אינטליגנציה שיש למוחות ואין למחשבים: מה מבדיל בין החשיבה של אדם לפעולת רובוט? מדוע ילד רוכש שפה בקלות ואילו למחשב נדרש זמן רב? מדוע מחשב אינו מבחין בין חתול לכלב כמו בני-אדם?
הוקינס מגיע לתובנות חשובות ולגילויים חדשים על-ידי פרשנות וארגון מחדש של ידע קיים והוספת ידע עדכני. לדבריו, עד כה פותחו מכונות אשר חיקו התנהגות בני-אדם מבלי שהובן אינטליגנציה אמיתית מהי. מתוך בחינת פעולת המוח והבנת מהות האינטליגנציה האנושית ביכולת הניבוי שלה, דן הוקינס במכונות אינטליגנטיות ובדרכי פעולתן, בהשלכות הטכנולוגיות והחברתיות שלהן וצופה כיצד הן יעצבו את פני העתיד.
הוקינס מציע בספרו תיאוריה חדשה ומהפכנית על אינטליגנציה וחזון על עתידן של מכונות אינטליגנטיות, הוא גם מבטיח שינוי טכנולוגי ותרבותי עצום. הוקינס הקים את חברת פאלם קומפיוטינג (PALM COMPUTING) והנדספירנג (HANDSPRING) ונחשב לאדריכל של מחשבים נישאים ושל טלפונים ניידים כגון פאלם-פיילוט (PALMPILOT) וטראו (TREO).
פתח דבר
שתי תשוקות מפיחות רוח-חיים בספר זה ובחיי. במשך עשרים וחמש שנים התלהבתי ממחשוב נייד. בעולם עתיר הטכנולוגיה של עמק הסיליקון, אני ידוע כמי שהקים שתי חברות, פאלם קומפיוטינג (Palm Computing) והנדספרינג (Handspring) וכאדריכל של מחשבים נישאים רבים ושל טלפונים ניידים, כגון פאלם-פיילוט (PalmPilot) וטריאו (Treo). אולם מפעמת בי תשוקה שנייה שקדמה להתעניינותי במחשבים – תשוקה שחשובה בעיניי יותר. אני משוגע על מוחות. אני רוצה להבין כיצד המוח פועל, לא רק מנקודת מבט פילוסופית, לא רק באופן כללי, אלא לפרטי הפרטים ההנדסיים. אני משתוקק לא רק להבין מהי אינטליגנציה וכיצד המוח פועל, אלא כיצד לבנות מכונות שפועלות באותו אופן. אני רוצה לבנות מכונות אינטליגנטיות באמת…
אתם תוהים אולי מדוע מתכנן מחשבים כותב ספר על מוחות. או, בניסוח אחר, אם אני אוהב מוחות, מדוע לא בחרתי לפתח קריירה בתחום מדעי המוח או בתחום הבינה המלאכותית? התשובה היא שניסיתי, מספר פעמים, אולם סירבתי לחקור את בעיית האינטליגנציה כמו שאחרים עשו לפניי. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לפתור בעיה זו היא להשתמש בביולוגיה הפרטנית של המוח כאילוץ וכמדריך ועם זאת לחשוב על אינטליגנציה כעל בעיה חישובית. עמדתי נמצאת אפוא אי-שם בין הביולוגיה למדעי המחשב. ביולוגים רבים נוטים לדחות או להתעלם מהרעיון של חשיבה על המוח במונחים חישוביים, ומדעני מחשב לעתים קרובות אינם סבורים שהם יכולים ללמוד משהו מן הביולוגיה. עולם המדע גם פחות מוכן לקחת סיכונים מאשר עולם העסקים. בעולם העסקים הטכנולוגיים, אדם ששוקד על פיתוח רעיון חדש עם גישה מנומקת יכול לקדם את הקריירה שלו בלי קשר להצלחת הרעיון המסוים הזה. יזמים מצליחים רבים הצליחו רק לאחר שנכשלו קודם. אך בעולם האקדמי, השקעה של שנתיים בפיתוח רעיון חדש שאינו עולה יפה יכולה להרוס קריירה צעירה לצמיתות. לכן עסקתי בשתי התשוקות בחיי בו-זמנית ומתוך מחשבה שהצלחה בתעשייה תעזור לי להצליח בהבנת המוח. נזקקתי למשאבים כלכליים על מנת לעסוק במדע שעניין אותי והייתי צריך ללמוד כיצד לגרום לשינוי בעולם וכיצד למכור רעיונות חדשים, ואת אלה קיוויתי לקבל מעבודה בעמק הסיליקון. באוגוסט 2002 הקמתי מרכז מחקר – מכון רדווד לחקר המוח (Redwood Neuroscience Institute, ובראשי תיבות RNI) – המוקדש להבנה תיאורטית של המוח. יש בעולם מרכזים רבים לחקר המוח, אולם אף אחד מן המרכזים האחרים אינו מוקדש למציאת הבנה תיאורטית כוללת של הניאוקורטקס – אותו חלק במוח האנושי האחראי על אינטליגנציה. במכון רדווד אנו עוסקים אך ורק בכך. במובנים רבים מכון רדווד דומה לחברת סטארט-אפ. אנו מנסים להגשים חלום שיש אנשים שחושבים שאי-אפשר להגשימו, אבל למזלנו יש לנו קבוצה נהדרת של אנשים והמאמצים שלנו מתחילים לשאת פרי.

ע ל ה א י נ ט ל י ג נ צ י ה, מאת ג'ף הוקינס עם סנדרה בלייקסלי, מאנגלית: תמר אלמוג, ייעוץ מדעי: רועי אברהם, בהוצאת אריה ניר, 255 עמודים.

 

עליה שניה

גירוש לקפריסין

העבירו אותנו אל אונייה בריטית הגדולה, והשכיבו את כולנו באולם אחד גדול על גבי מזרנים. הם נתנו לנו אוכל. אנחנו ניסינו לקיים שביתת רעב. לא לזמן רב, כי ראינו שאין טעם לצום. הבריטים העבירו אותנו לפמגוסטה שבקפריסין. היינו הפליטים הראשונים שהועברו למחנה קיץ מס' 54. אחרינו הוסיפו להגיע אוניות פליטים רבות. שוב נאלצנו לשהות במחנה מגודר ומוקף מגדלי שמירה. החיילים הבריטיים שמרו בקפדנות. באותו שלב נשברתי, פרצתי בבכי והרגשתי כי חום הגוף שלי עולה. הכניסו אותי לבית חולים בעיר. גם בבית החולים הצמידו לי שמירה, שלא אברח. כאילו שהיה לי לאן… כעבור שבוע חזרתי למחנה, חלשה מבחינה נפשית. הרי רק שנה קודם לכן שרדתי את מחנה הריכוז באוקראינה. למזלי נשארו איתי בני הדודים, קרולינה ואחיה יצחק, מכל החבר'ה שאיתם יצאנו לדרך מרומניה. הם טיפלו בי והרגיעו אותי. היתה עוד סיבה להתעודד. הגיעה אונייה נוספת מיוון בשם 'הנרייטה סולד'. היו בה נערים ונערות יתומים, שעברו את גיהינום מחנה הריכוז בזמן המלחמה. הם היו בני גילי ובאו מסלוניקי שביוון, ושפתם יוונית וספרדית בניב לאדינו. אני דיברתי איתם איטלקית. קרולינה, יצחק ואני הצטרפנו אליהם לאוהלים, למדנו מהם קצת יוונית ושירים יווניים, ועזרנו אחד לשני. הם הוסיפו את שלושתנו לרשימתם.

כשהגענו לאוהלים במחנה המעצר הראשון בקפריסין הכל עדיין היה לא מאורגן. לא היו מיטות, ונאלצנו למלא בעצמנו בקש את בדי המזרנים. נתנו לנו שלושה קרשים ושני ברזלים כדי להניח עליהם את המזרנים. קיבלנו שמיכות וסדינים, אבל הבגדים שלנו נקרעו בגלל מי הים שבהם שטפו אותנו ברגע המעצר. בעניין זה כבר היינו למודי ניסיון ועשינו לעצמנו בגדים מאוהלים. האוהלים היו חדשים ומורכבים משלוש שכבות. פרמנו את החלק האמצעי. הבד היה טוב ונעים למגע. ישבנו כל הלילה ותפרנו חולצות ומכנסיים. היינו חמש בנות באוהל, אני ובת דודתי קרולינה ועוד שלוש בנות מיוון, פלומבה, גילדה ופאולה. עד הבוקר היינו לבושות בתלבושת אחידה. כולם הסתכלו עלינו בהפתעה ותמהו מאיפה קיבלנו את הבגדים. לא רצינו שיגלו את הסוד, פן יקחו לנו האנגלים את הבגדים. בהמשך התברר שגם אחרים התחכמו כמונו. היו משפחות שתפרו אפילו כלי מיטה ומפות לשולחן, עם ריקמות אז'ור מאוד יפות. כל בוקר קיבלנו אספקה משותפת. האוכל היה מצוין לטעמי: גבינה צהובה, הרבה בוליביף (בשר משומר בקופסה), בצל ושום, תפוחי אדמה מבושלים ותה מר. סוכר חולק בהקצבה ולחם באופן חופשי. קיבלנו סבון ומגבות, והתקינו עבורנו ברזיות, מקלחות מים קרים ושירותים. הייתה שמירה קפדנית מסביב, כולל מגדלים עם זרקורים וגדרות תיל מבוצרות.

באים ארצה, הפעם כדי להישאר

בבוא הזמן קיבלנו סרטיפיקטים, אשרות כניסה לפלשתינה. בתחילת חודש דצמבר העבירו אותנו לאונייה בריטית שהפליגה ארצה. הכניסו אותנו למחנה הפליטים עתלית שליד חיפה. גם כאן היינו תחת שמירה קפדנית. גדר עם מגדלי שמירה, וכוחות משולשים: בריטים, ערבים ונוטרים. הנוטרים היו יהודים שבפועל השגיחו שלא יפגעו בנו לרעה. גשם חזק ירד על המחנה, ואדמת החצר הייתה בוצית כמו טיט. ראשית הפשיטו אותנו מבגדינו, ריססו אותנו בדי.די.טי ולקחו את הבגדים לדיסאינפקציה (טיהור). החזירו לנו את מעט הבגדים שלנו דהויים, בכל צבעי הקשת. נעלינו נקרעו, ושוב היינו מושפלים ורעבים. אני נשברתי שם מצער ומחוסר ודאות.

לאחר כמה ימים הפרידו ביני ובין בני-דודיי. אני הועברתי במסגרת עליית הנוער לקיבוץ דגניה א'. את בני-דודיי שלחו למקום אחר, ובמשך זמן רב לא היה לי קשר איתם. נפל בחלקי מזל גדול להישלח לקיבוץ דגניה א'. זה היה אחד הקיבוצים הטובים, במיוחד לבני נוער. בקיבוץ קלטה אותי קבוצה של צעירים שבאו חצי שנה לפני מרומניה, ומיד קיבלו אותי אליהם בחום. אנחנו לא היינו היחידים בין בני הנוער, היתה קבוצה נוספת. קראו להם ילדי טהרן, יתומים שהוברחו לארץ מפולין דרך טהרן בירת איראן. הם היו בני 11-12 והגיעו שנה לפנינו. בארץ המצב היה רע. היה מחסור קשה במצרכי מזון ובתעסוקה. אסור היה לעבור ממקום אחד למשנהו בעיר ובכפר. ארגוני המחתרת היהודיים התנקשו באנגלים ונלחמו נגד הכיבוש. האנגלים היו עורכים חיפושים אחר המתנקשים בדרכים ובאוטובוסים. הם חיפשו גם סליקים – מקומות מחבוא לנשק, ברוב הקיבוצים בארץ. המצב היה מחריף עוד יותר בימים שבהם תפסו לוחמי מחתרות שהשתתפו בפיצוץ משרדים ומתקנים בריטיים, והוציאו אותם להורג.

ההפלגה ארצה

בכל לילה היו מגיעות למחנה המעפילים באיטליה משאיות ובהן קבוצות חדשות. אותן משאיות היו לוקחות קבוצה שהגיעה בלילה הקודם, ומסיעות אותה לכיוון הים למעין טיול לילי. כך הייתה מתנהלת תחלופה בכיוון אחד, וקבוצות חדשות הגיעו בשקט ובלי לעורר חשד. לא תמיד זה התנהל בצורה חלקה. היה צורך לוודא שאין פטרולים, ולהימנע מיציאה לפעולה בלילות של ירח מלא, כדי שלא יבחינו בנו. כשהגענו לחוף ירדנו מהמשאיות עם תרמיל קטן על הגב ועם מעט מים. אסור היה לשאת דבר בידיים, כדי שתהיינה חופשיות לטיפוס על הסולם. העלו אותנו על סירות גומי ללא מנועים. כדי להגיע בשקט אל הספינה שהמתינה בלב הים, היינו צריכים לחתור במשוטים. לא יכולנו להוציא לדרך סירות רבות בעת ובעונה אחת. שליח היה מלווה כל סירה, ולכן מבצע כזה ארך לילה שלם. היינו צריכים להזדרז ולהגיע לספינה בטרם יאיר השחר. אחד אחד טיפסנו בחושך בסולם חבלים אל הסיפון.

הפלגנו בספינה כ"ג יורדי הסירה, בקיץ 1946. העמיסו עליה 790 אנשים, אבל למעשה לא היה בה מקום סביר אפילו למחצית המספר הזה. זו היתה ספינה ישנה שנקנתה מחברה איטלקית. המלחים היו איטלקים, ולצידם גם שליחים ישראלים. אחד מהם, אליעזר קליין, הסביר לנו שליד האי כרתים יועברו חלק מהמעפילים לספינה אחרת. בינתיים אוכל ומים חולקו בצמצום.

בתחילת אוגוסט הים היה הפכפך, פעם שקט ופעם גבה גלים. היינו צריכים להיכנס לבטן הספינה כדי לשמור על איזונה. אסור היה להסתובב על הסיפון. בפנים היה חם ומחניק, והיו אנשים שסבלו ממחלת ים. רק בלילה מותר היה לצאת להתאוורר לזמן קצוב, כי לא היה מקום לכולם על הסיפון. לא היו בתי שימוש. לכן נאלצנו, תוך סיכון פיסי רב, להסתתר מאחורי פרגוד. מי שהיה צריך להתפנות החזיק בידיו של אחר, וכך עם הישבן מחוץ למעקה הספינה, עשה את צרכיו לעבר הים. אולי טוב היה שלא שתינו מים בכמות גדולה – הם חולקו בהקצבה, רק שתי כוסות ביום. כדי לחסוך מקום בבטן הספינה, עקרו את המדרגות שנועדו לטיפוס אל המיטות. היו שורות שורות של מיטות ברזל משני הצדדים ובאמצע מעבר צר. נאלצנו להידחק בין הקורות שעליהן נמתח ברזנט חזק לצורך שכיבה בלבד. אי אפשר היה אפילו להתהפך בשכיבה בנוחות, כי יריעות הברזנט היו מתוחות בצפיפות אחת מעל השנייה. הפלגנו למעלה משבוע ולא נפגשנו עם הספינה השנייה, שהיתה אמורה להפחית מעומס הנוסעים. הזמן עבר בעצלתיים, מסביב רק ים ושמיים בלי סוף.

לילה אחד עברה בינינו הידיעה שעם בוקר נגיע לחיפה. כשהאיר השחר רבצה דממה מתוחה על פני המים, כמו גם על פני הסיפון. כולנו נדחקנו ונצמדנו נרגשים למעקה הפונה מזרחה. פתאום קרעה צפירת אוניה את הדממה. ניסינו לקרוע במבטינו את צעיף ערפילי הבוקר כדי לחזות במראה הארץ הנכספת. אחרי הפלגה מפרכת נראינו ודאי אפורים ומותשים, כאבק אדם. אבל בליבנו גאתה התרגשות שאין לתארה במילים. חשנו שאני ניצבים בפני רגע חגיגי במיוחד. כאשר עלתה השמש התפזרו הערפילים לאיטם. אט-אט נגלו, אל מול עינינו המשתאות, העיר המלבינה באור השחר, והכרמל המוריק בזוהר זריחה. הסיפון כמו נשטף באנחת רווחה, שעברה בינינו כגל רוגש וירדה ורצה על הים.

לפתע יצאו לקראתנו אוניות מלחמה בריטיות, הקיפו אותנו ועצרו את הספינה. השליחים לימדו אותנו מבעוד מועד שצריך להתנגד למעצר, ולהילחם בחיילים האנגלים. מחנה המעצר שהוקם בעתלית, היה מלא פליטים עד אפס מקום. ידענו כי יעבירו אותנו למעצר בקפריסין לזמן בלתי מוגבל. פירקנו את כל מיטות הברזל, והתכוננו למלחמה פנים אל פנים מול החיילים האנגלים. בינתיים, על פי נוהל שנקבע מראש, השליחים שלנו נעלמו מהשטח בצלילה, יחד עם המלחים האיטלקים. שתי אוניות מלחמה גדולות הקיפו אותנו. הספינה שלנו נראתה כמו חצי קליפת אגוז לידן. מתוך זרנוקים התיזו עלינו מים בעוצמה רבה, כדי לשבור את ההתנגדות שלנו. נפלנו על הסיפון כמו עכברים רטובים. היינו תשושים מאד, צרובי שמש, ללא מים ואוכל, והבגדים שלנו התפוררו כמו נייר. את החולים הרבים שהיו איתנו הורידו הבריטים בנמל בחיפה. לאחר כל ייסורי המלחמה ותלאות הדרך, ראינו את חיפה רק מהים. היינו קרובים לארץ כל כך, אך לא רשאים להיכנס אליה. מתוך התרגשות התחלנו לשיר את התקווה בכוחותינו האחרונים. דמעות זלגו מהעיניים. חשבנו שהחלום שלנו נגוז.

 

ילדה בהשרדות

מדי פעם נכנסו למחנה הכפייה נשים אוקראיניות. הן הציעו מצרכי מזון להחלפה תמורת שמלה או מעיל. בסליהן נשאו תפוחי אדמה, גרעיני חמניות או קמח תירס, בכמות של קרושקה (פחית), דיסיתקה (עשירייה), או חצי פוד (8 ק"ג). כל אלה היו בגדר מותרות עבורנו. יום אחד עלה בראשי רעיון. גיליתי שראש העיר הסמוכה מוצאו מרומניה ושמו בוטה. נודע לי שהוא יזם פתיחת בית ספר לתפירה לילדות בנות 14 ומעלה. אני הייתי אז בת שתים עשרה וחצי, קטנה ומרופטת. יום אחד הצלחתי לצאת מהמחנה בגניבה, יחד עם הרוכלות האוקראיניות וילדיהן. צירפתי אלי חברה ויצאנו אל ראש העיר כדי להירשם לחוג לתפירה. לא היה לי מושג מה עלול לקרות לי אם יתפסו אותנו. באותו זמן חשבתי רק על חתיכת הלחם ועל תפוח האדמה שמקבלים שם בסוף יום לימודים.

כשהגענו לבית העירייה עמדו בכניסה חיילים רומנים ואוקראינים. אמרנו להם שבאנו לשיחה חשובה מאד עם ראש העיר ומיד החלה מהומה סביבנו. פתאום הגיע ראש העיר. החיילים פנו אליו ברומנית וכך עשיתי גם אני. מתוך סקרנות הפנה את ראשו אלי וראה שתי ילדות קטנות ורזות. מיד ביקש שיכניסו אותי אליו, ושחברתי תחכה בחוץ. הייתי נפחדת וגם גאה שבחר דווקא בי להכנס למשרדו. הוא שאל מהיכן אני ואמרתי את האמת. גוללתי בפניו את כל הסיפור. כששאל אם יש לי הורים, ספרתי שאת אבי לקחו לעבודות כפייה ואימי נכה. אמרתי שאני בת יחידה, ואני רוצה לעבוד תמורת מזון, כי במחנה לא נותנים אוכל. הוא הגיב בסלחנות וטוב לב. הוא הבהיר לי שעשיתי מעשה חמור ומצפה לי עונש. אבל בהתחשב בגילי הוא ביקש ממני להבטיח שזו הפעם הראשונה והאחרונה. בזכות התעוזה שלי, יושרי וכנותי, הוא נתן לכל אחת מאתנו כיכר לחם שלמה, קילו סוכר וממתקים. בנוסף צייד אותנו באישור בכתב, והורה לחייל רומני ללוות אותנו למחנה. נשבענו לפניו שלא נספר לאיש ולא נחזור על הטעות. האמהות שלנו, שבכו עלינו כל היום, שמחו מאד לראותנו. השמחה גדלה עוד יותר כשראו את המצרכים שהבאנו. מיד התאספו סביבנו כל דיירי המבנה הקטן שלנו. ביחד אכלנו את הלחם ושתינו הרבה תה עם סוכר. זמן רב לא טעמנו 'דליקטס' כזה. במושגים של זוועות מחנה טרנסניסטריה, המזל הטוב האיר לנו הפעם פנים.

בלוג מתארח – תמי פורת המפיקה שלי

בלוג שמגיע היישר מהסטודיו המופלא של תמי פורת  http://www.tamiporath.co.il

ספר משפחתי

רוצים לסכם, לתעד, להשאיר ספר, הסברים, דעות, חוויות?  ספר כזה יכול להכיל צילומים, מכתבים, סיפור חיים.

כל אחד זקוק לחסד, וכל ספר צריך הפקה, ידע, גרפיקה, טקסט

התהליך של הוצאת ספר לוקח כחצי שנה בממוצע:

1.בחירת החומר, תמונות, מכתבים, טקסט.
   אני ממליצה על כותב מקצועי, ביוגרף שאני עובדת איתו,
   ובכמה פגישות הוא מקשיב לסיפור ומביא אותו בשפת המספר, כתוב וערוך.

2. בחירת אלבום או פורמט נכון לספר, גודל – לפי כמות החומר.

3. במידה ומדובר בספר דיגיטלי – אני עובדת עם גרפיקאית נפלאה.
    עורכים את החומר, סורקים תמונות, מתקנים צבעים, מזיזים מתבוננים.

4. יש שהרצון להכניס בספר הרבה אינפורמציה מתגלה כ"תפסת מרובה לא תפסת".
    אז עוברים על החומר ומורידים את המיותר.

 5.עוברים שיחות, פגישות, עד שמגיעים לקובץ הסופי.

6. בית הדפוס: בדרך כלל זאת התרגשות אמיתית, הרגשת לידה.

7. את הכריכות אני בונה בסטודיו לכל ספר לחוד. בסוף הכריכה נכנסת ל-press ללילה.

8. פתיחת ה-press, התרגשות, כיף גדול. הספר מוכן. עטיפה עם סרט, הפרויקט הסתיים.
 

מוזמנים לבקר באתר סטודיו המופלא של תמי פורת  http://www.tamiporath.co.il