Apple & Pixar

סיפור חיים אהוב עלי במיוחד מתאר קריירה מוצלחת שיש לה אופי מחזורי ובלתי צפוי. כאלה הם סיפורי ההצלחה של סטיב ג'ובס, מייסד "אפל" ו"פיקסאר". אבל חלק גדול מההצלחות המזהירות שלו הן תולדה של כשלונות. הוא עצמו הציג זאת יפה בנאום שנשא באוניברסיטת סטנפורד. הנה ציטוט מדבריו:
" זה היה בדיוק שנה אחרי שהוצאנו לשוק את היצירה הנפלאה ביותר שלנו – המקינטוש – ואני בדיוק חגגתי שלושים. ואז פוטרתי. איך אפשר לפטר אותך מחברה שאתה הקמת? ובכן, כש"אפל" גדלה, שכרנו מישהו שחשבנו שהוא מוכשר מאד לנהל את החברה יחד איתי. בשנה הראשונה הכל התנהל היטב. אבל בהמשך כל אחד מאיתנו ראה אחרת את החזון של החברה, ובסופו של דבר היתה לנו מריבה. כאשר זה קרה, מועצת המנהלים צידדה בעמדה שלו. כך קרה שבגיל שלושים פרשתי מהחברה. הכל נעשה בצורה הפומבית ביותר. כך נעלם כל מה שהיה מרכז חיי הבוגרים, וזה היה נורא.
במשך כמה חודשים ממש לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאכזבתי את דור היזמים הקודם – ששמטתי את המקל שהועבר אלי במרוץ השליחים הזה. נפגשתי עם דייויד פאקארד ובוב נויס, וניסיתי להתנצל על שהרסתי הכל. הייתי כישלון מפורסם מאד, וחשבתי אפילו לברוח מעמק הסיליקון. אבל לאט לאט התחיל משהו להתחוור לי – עדיין אהבתי את מה שעשיתי. התהפכות היוצרות ב"אפל" לא שינת את זה ולו במעט. אמנם דחו אותי, אבל עדיין הייתי מאוהב. אז החלטתי להתחיל מחדש.
לא הבנתי זאת אז, אבל התברר שפיטורי מ"אפל" היו הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי. הכובד שכרוך בלהיות מצליחן, פינה את מקומו לקלילות שבלהיות שוב טירון, פחות בטוח בכל דבר. זה איפשר לי להשתחרר, ולהתחיל את אחת התקופות היצירתיות ביותר בחיי.
בחמש השנים שלאחר  מכן הקמתי חברה ששמה "נקסט", וחברה אחרת בשם "פיקסר". התאהבתי בבחורה המדהימה שאותה נשאתי לאחר מכן לאישה. חברת "פיקסר" התקדמה ויצרה את "צעצוע של סיפור", סרט האנימציה הממוחשבת הראשון בעולם. כעת היא חברת האנימציה המצליחה ביותר בעולם. בתפנית מרשימה קנתה "אפל" את חברת "נקסט", ואני חזרתי ל"אפל". הטכנולוגיה שפיתחתי ב"נקסט" היא חלק מרכזי בתחייה הנוכחית של "אפל". במקביל לורן ואני הקמנו יחד משפחה לתפארת.
 אני בטוח ששום דבר מכל אלה לא היה מתרחש בביוגרפיה שלי אלמלא פוטרתי מ"אפל". לתרופה היה טעם נורא, אבל נראה שהחולה נזקק לה. לפעמים החיים מכים בך בראש עם לבנה, כדי שתתעורר…"

רגע שיא בביוגרפיה – הרובוט וול-אי מחבק את השותפים סטיב ג'ובס מפיקסר ומנכ"ל דיסני

קריאת תיגר

הנה תמצית מתוך הביוגרפיה של סנדרה קוק, שקראה תיגר על הנחות יסוד מקובלות, ובכך יצרה לעצמה הרפתקאות מדהימות:
ראשית הקריירה שלה היתה מעולה ושגרתית. עם תואר ד"ר במתמטיקה נסעה לבית הספר לכלכלה בלונדון  ללמוד וללמד. כשחזרה לארה"ב עבדה במכון המחקר של סטנפורד, וכיועצת בחברת בוז-אלן-המילטון. לבסוף ניהלה את האסטרטגיה של תקשורת מוטורולה. אבל אז החליטה לקפוץ מהמטוס הזה מפני שהוא טס בכיוון הלא נכון מבחינתה.
היא חלמה תמיד על מסע הרפתקאות במקומות פראיים ורחוקים, ואכן יצאה למשך שבועיים לנסיעות להודו, טיבט, מונגוליה ונפאל. אבל כשהחליטה שזה לא מספיק, הפכה את עולמה על ראשו! ב-2002 התפטרה מעבודתה היוקרתית במוטורולה ויצאה למסע יסודי באפגניסטן. היא רצתה לעזור לתושבים שם בכל דרך אפשרית, בארץ שהפכה לעיי חורבות לאחר יותר מ-20 שנות מלחמה. כשירדה מהמטוס בבירה קאבול לא היו מוניות, והתשתיות במקום היו דלות. מתוך המלון שבו התאכסנו כתבים מכל העולם היא יצרה קשרים עם כל מי שהיתה יכולה. היא הציעה לכתוב הצעות למענקים, להכין תוכניות עיסקיות, ואפילו לטאטא מרצפות – כל מה שיוכל להועיל.
בסופו של דבר יצרה קשר עם ננסי דופרי, מנהלת "מרכז אפגניסטן" באוניברסיטת קאבול. ננסי פעלה ללא לאות לשקם את ספריית האוניברסיטה, ולהקים שלוחה ניידת שתביא ספרים לכל המדינה. סנדרה כתבה תוכנית עיסקית למרכז, והצטרפה למועצת המנהלים של הארגון. היא נבחרה כנשיאה שותפה, והשקיעה את רוב זמנה בגיוס בספים למרכז. בנוסף השתתפה במיזמים של גננות, כולל מיזם לשתילת עצי רימון בעיר. בעצמה קנתה 20,000 עצים למשפחות בעיר כדי שינטעו במקום עצים שמתו במלחמה.
זהו סיפור חיים של אשה  שהתברכה בכשרוון להעמיד הנחות יסוד במבחן. היא התחילה את חייה מחדש במקום זר, וופרצה לעצמה נתיבים לטריטוריות שעדיין לא סומנו. פעמים רבות אנחנו מתרשמים ומתפעלים מאנשים כמותה, אבל נמנעים מלעשות זינוק נועז דומה לזה.

Steven Paul "Steve" Jobs

 

לרובנו יש משאבים מדהימים , אבל רבים לא מבינים איך למנף אותם. אחדים אכן יודעים את ערכם של משאביהם, ומשתמשים בהם כשצריך. הנה דוגמה מצוינת לכך, מתוך הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, מייסד אפל:
"אחרי חצי שנה בקולג' לא הבנתי מה הטעם. לא היה לי מושג
מה אני רוצה לעשות בחיים, וגם לא איך הקול'ג יעזור לי לגלות. מכיון שכך התבזבז כל הכסף שהורי חסכו כל חייהם, החלטתי לנשור באמצע. הייתי בטוח שהכל יסתדר. זה היה די מפחיד באותו רגע. אבל במבט לאחור, זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי. יכולתי להפסיק לקחת קורסי חובה, והתחלתי להיכנס לשיעורים שנראו לי מעניינים.
זה לא היה רומנטי במיוחד, מאחר שלא היה לי חדר במעונות. ישנתי על הרצפה בחדר של חברים. החזרתי בקבוקי קוקה קולה, ותמורת הפקדון קניתי אוכל. בכל יום ראשון בערב הייתי הולך 12 ק"מ לקצה השני של העיר, כדי לקבל ארוחה טובה במקדש הארי קרישנה. אהבתי את זה, וחלק גדול מהדברים שנתקלתי בהם בזכות הסקרנות והאינטואיציה שלי, נעשו יקרי ערך מאוחר יותר.הנה לכם דוגמה:
ריד קולג' הציע אז את שיעורי הקליגרפיה הטובים ביותר. כל כרזה וכיתוב ברחבי הקמפוס היו כתובים בכתב יד יפהפה. החלטתי לקחת קורס בקליגרפיה, כדי ללמוד איך עושים את זה. למדתי כל מה שגורם לטיפוגרפיה מעולה להיות כזאת. זה היה מקסים והיסטורי. היתה בכך עדינות אמנותית ברמה כזאת שמדע לא יכול לתפוש, וזה היה מרתק.
לא חשבתי לעשות בכל זה שימוש מעשי. אבל עשר שנים מאוחר יותר, כשעיצבנו את המקינטוש הראשון, כל זה חזר אלי.השתמשנו בכל זה במק. זה היה המחשב האישי הראשון שהיתה לו טיפוגרפיה יפיפייה.אם לא הייתי מגיע לקורס המיוחד הזה, המק לא היה מכיל את כל העיצוב הנפלא הזה.ומאחר שבתוכנת חלונות פשוט העתיקו את המק, סביר להניח שאף מחשב אישי לא היה מכיל אותו 🙂
אלמלא פרשתי מהלימודים והגעתי לשיעור קליגרפיה, למחשבים אישיים אולי לא היתה הטיפוגרפיה היפהפייה שיש להם.כשהייתי בקולג' היה קשה כמובן לראות את העתיד, ולחבר אז את כל הנקודות. אבל במבט לאחור, כעבור עשר שנים, כל זה נעשה בהיר מאד."
זהו סיפור חיים שממחיש היטב את העובדה שלעולם אין לדעת מתי תגלו שלחוויות ולידע שלכם יש ערך מוסף. ככל שיש לכם יותר חוויות, ובסיס הידע שלכם רחב יותר, כך יש לכם יותר מקורות לשאוב מהם בבוא העת.
                                                טיפוגרפיה – כרזה של המעצב עודד עזר

על האינטליגנציה

ג'ף הוקינס, מחבר הספר, הוא המדען שיצר את הפאלם-פיילוט ומכשירים שעיצבו מחדש את יחסינו למחשבים. מרכז המחקר שהקים – מכון רדווד לחקר המוח – מוקדש להבנה תיאורטית של פעולת המוח ולחקר האינטליגנציה בפרט. בספרו המבריק הוא מחפש את אותה אינטליגנציה שיש למוחות ואין למחשבים: מה מבדיל בין החשיבה של אדם לפעולת רובוט? מדוע ילד רוכש שפה בקלות ואילו למחשב נדרש זמן רב? מדוע מחשב אינו מבחין בין חתול לכלב כמו בני-אדם?
הוקינס מגיע לתובנות חשובות ולגילויים חדשים על-ידי פרשנות וארגון מחדש של ידע קיים והוספת ידע עדכני. לדבריו, עד כה פותחו מכונות אשר חיקו התנהגות בני-אדם מבלי שהובן אינטליגנציה אמיתית מהי. מתוך בחינת פעולת המוח והבנת מהות האינטליגנציה האנושית ביכולת הניבוי שלה, דן הוקינס במכונות אינטליגנטיות ובדרכי פעולתן, בהשלכות הטכנולוגיות והחברתיות שלהן וצופה כיצד הן יעצבו את פני העתיד.
הוקינס מציע בספרו תיאוריה חדשה ומהפכנית על אינטליגנציה וחזון על עתידן של מכונות אינטליגנטיות, הוא גם מבטיח שינוי טכנולוגי ותרבותי עצום. הוקינס הקים את חברת פאלם קומפיוטינג (PALM COMPUTING) והנדספירנג (HANDSPRING) ונחשב לאדריכל של מחשבים נישאים ושל טלפונים ניידים כגון פאלם-פיילוט (PALMPILOT) וטראו (TREO).
פתח דבר
שתי תשוקות מפיחות רוח-חיים בספר זה ובחיי. במשך עשרים וחמש שנים התלהבתי ממחשוב נייד. בעולם עתיר הטכנולוגיה של עמק הסיליקון, אני ידוע כמי שהקים שתי חברות, פאלם קומפיוטינג (Palm Computing) והנדספרינג (Handspring) וכאדריכל של מחשבים נישאים רבים ושל טלפונים ניידים, כגון פאלם-פיילוט (PalmPilot) וטריאו (Treo). אולם מפעמת בי תשוקה שנייה שקדמה להתעניינותי במחשבים – תשוקה שחשובה בעיניי יותר. אני משוגע על מוחות. אני רוצה להבין כיצד המוח פועל, לא רק מנקודת מבט פילוסופית, לא רק באופן כללי, אלא לפרטי הפרטים ההנדסיים. אני משתוקק לא רק להבין מהי אינטליגנציה וכיצד המוח פועל, אלא כיצד לבנות מכונות שפועלות באותו אופן. אני רוצה לבנות מכונות אינטליגנטיות באמת…
אתם תוהים אולי מדוע מתכנן מחשבים כותב ספר על מוחות. או, בניסוח אחר, אם אני אוהב מוחות, מדוע לא בחרתי לפתח קריירה בתחום מדעי המוח או בתחום הבינה המלאכותית? התשובה היא שניסיתי, מספר פעמים, אולם סירבתי לחקור את בעיית האינטליגנציה כמו שאחרים עשו לפניי. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לפתור בעיה זו היא להשתמש בביולוגיה הפרטנית של המוח כאילוץ וכמדריך ועם זאת לחשוב על אינטליגנציה כעל בעיה חישובית. עמדתי נמצאת אפוא אי-שם בין הביולוגיה למדעי המחשב. ביולוגים רבים נוטים לדחות או להתעלם מהרעיון של חשיבה על המוח במונחים חישוביים, ומדעני מחשב לעתים קרובות אינם סבורים שהם יכולים ללמוד משהו מן הביולוגיה. עולם המדע גם פחות מוכן לקחת סיכונים מאשר עולם העסקים. בעולם העסקים הטכנולוגיים, אדם ששוקד על פיתוח רעיון חדש עם גישה מנומקת יכול לקדם את הקריירה שלו בלי קשר להצלחת הרעיון המסוים הזה. יזמים מצליחים רבים הצליחו רק לאחר שנכשלו קודם. אך בעולם האקדמי, השקעה של שנתיים בפיתוח רעיון חדש שאינו עולה יפה יכולה להרוס קריירה צעירה לצמיתות. לכן עסקתי בשתי התשוקות בחיי בו-זמנית ומתוך מחשבה שהצלחה בתעשייה תעזור לי להצליח בהבנת המוח. נזקקתי למשאבים כלכליים על מנת לעסוק במדע שעניין אותי והייתי צריך ללמוד כיצד לגרום לשינוי בעולם וכיצד למכור רעיונות חדשים, ואת אלה קיוויתי לקבל מעבודה בעמק הסיליקון. באוגוסט 2002 הקמתי מרכז מחקר – מכון רדווד לחקר המוח (Redwood Neuroscience Institute, ובראשי תיבות RNI) – המוקדש להבנה תיאורטית של המוח. יש בעולם מרכזים רבים לחקר המוח, אולם אף אחד מן המרכזים האחרים אינו מוקדש למציאת הבנה תיאורטית כוללת של הניאוקורטקס – אותו חלק במוח האנושי האחראי על אינטליגנציה. במכון רדווד אנו עוסקים אך ורק בכך. במובנים רבים מכון רדווד דומה לחברת סטארט-אפ. אנו מנסים להגשים חלום שיש אנשים שחושבים שאי-אפשר להגשימו, אבל למזלנו יש לנו קבוצה נהדרת של אנשים והמאמצים שלנו מתחילים לשאת פרי.

ע ל ה א י נ ט ל י ג נ צ י ה, מאת ג'ף הוקינס עם סנדרה בלייקסלי, מאנגלית: תמר אלמוג, ייעוץ מדעי: רועי אברהם, בהוצאת אריה ניר, 255 עמודים.

 

עליה שניה

גירוש לקפריסין

העבירו אותנו אל אונייה בריטית הגדולה, והשכיבו את כולנו באולם אחד גדול על גבי מזרנים. הם נתנו לנו אוכל. אנחנו ניסינו לקיים שביתת רעב. לא לזמן רב, כי ראינו שאין טעם לצום. הבריטים העבירו אותנו לפמגוסטה שבקפריסין. היינו הפליטים הראשונים שהועברו למחנה קיץ מס' 54. אחרינו הוסיפו להגיע אוניות פליטים רבות. שוב נאלצנו לשהות במחנה מגודר ומוקף מגדלי שמירה. החיילים הבריטיים שמרו בקפדנות. באותו שלב נשברתי, פרצתי בבכי והרגשתי כי חום הגוף שלי עולה. הכניסו אותי לבית חולים בעיר. גם בבית החולים הצמידו לי שמירה, שלא אברח. כאילו שהיה לי לאן… כעבור שבוע חזרתי למחנה, חלשה מבחינה נפשית. הרי רק שנה קודם לכן שרדתי את מחנה הריכוז באוקראינה. למזלי נשארו איתי בני הדודים, קרולינה ואחיה יצחק, מכל החבר'ה שאיתם יצאנו לדרך מרומניה. הם טיפלו בי והרגיעו אותי. היתה עוד סיבה להתעודד. הגיעה אונייה נוספת מיוון בשם 'הנרייטה סולד'. היו בה נערים ונערות יתומים, שעברו את גיהינום מחנה הריכוז בזמן המלחמה. הם היו בני גילי ובאו מסלוניקי שביוון, ושפתם יוונית וספרדית בניב לאדינו. אני דיברתי איתם איטלקית. קרולינה, יצחק ואני הצטרפנו אליהם לאוהלים, למדנו מהם קצת יוונית ושירים יווניים, ועזרנו אחד לשני. הם הוסיפו את שלושתנו לרשימתם.

כשהגענו לאוהלים במחנה המעצר הראשון בקפריסין הכל עדיין היה לא מאורגן. לא היו מיטות, ונאלצנו למלא בעצמנו בקש את בדי המזרנים. נתנו לנו שלושה קרשים ושני ברזלים כדי להניח עליהם את המזרנים. קיבלנו שמיכות וסדינים, אבל הבגדים שלנו נקרעו בגלל מי הים שבהם שטפו אותנו ברגע המעצר. בעניין זה כבר היינו למודי ניסיון ועשינו לעצמנו בגדים מאוהלים. האוהלים היו חדשים ומורכבים משלוש שכבות. פרמנו את החלק האמצעי. הבד היה טוב ונעים למגע. ישבנו כל הלילה ותפרנו חולצות ומכנסיים. היינו חמש בנות באוהל, אני ובת דודתי קרולינה ועוד שלוש בנות מיוון, פלומבה, גילדה ופאולה. עד הבוקר היינו לבושות בתלבושת אחידה. כולם הסתכלו עלינו בהפתעה ותמהו מאיפה קיבלנו את הבגדים. לא רצינו שיגלו את הסוד, פן יקחו לנו האנגלים את הבגדים. בהמשך התברר שגם אחרים התחכמו כמונו. היו משפחות שתפרו אפילו כלי מיטה ומפות לשולחן, עם ריקמות אז'ור מאוד יפות. כל בוקר קיבלנו אספקה משותפת. האוכל היה מצוין לטעמי: גבינה צהובה, הרבה בוליביף (בשר משומר בקופסה), בצל ושום, תפוחי אדמה מבושלים ותה מר. סוכר חולק בהקצבה ולחם באופן חופשי. קיבלנו סבון ומגבות, והתקינו עבורנו ברזיות, מקלחות מים קרים ושירותים. הייתה שמירה קפדנית מסביב, כולל מגדלים עם זרקורים וגדרות תיל מבוצרות.

באים ארצה, הפעם כדי להישאר

בבוא הזמן קיבלנו סרטיפיקטים, אשרות כניסה לפלשתינה. בתחילת חודש דצמבר העבירו אותנו לאונייה בריטית שהפליגה ארצה. הכניסו אותנו למחנה הפליטים עתלית שליד חיפה. גם כאן היינו תחת שמירה קפדנית. גדר עם מגדלי שמירה, וכוחות משולשים: בריטים, ערבים ונוטרים. הנוטרים היו יהודים שבפועל השגיחו שלא יפגעו בנו לרעה. גשם חזק ירד על המחנה, ואדמת החצר הייתה בוצית כמו טיט. ראשית הפשיטו אותנו מבגדינו, ריססו אותנו בדי.די.טי ולקחו את הבגדים לדיסאינפקציה (טיהור). החזירו לנו את מעט הבגדים שלנו דהויים, בכל צבעי הקשת. נעלינו נקרעו, ושוב היינו מושפלים ורעבים. אני נשברתי שם מצער ומחוסר ודאות.

לאחר כמה ימים הפרידו ביני ובין בני-דודיי. אני הועברתי במסגרת עליית הנוער לקיבוץ דגניה א'. את בני-דודיי שלחו למקום אחר, ובמשך זמן רב לא היה לי קשר איתם. נפל בחלקי מזל גדול להישלח לקיבוץ דגניה א'. זה היה אחד הקיבוצים הטובים, במיוחד לבני נוער. בקיבוץ קלטה אותי קבוצה של צעירים שבאו חצי שנה לפני מרומניה, ומיד קיבלו אותי אליהם בחום. אנחנו לא היינו היחידים בין בני הנוער, היתה קבוצה נוספת. קראו להם ילדי טהרן, יתומים שהוברחו לארץ מפולין דרך טהרן בירת איראן. הם היו בני 11-12 והגיעו שנה לפנינו. בארץ המצב היה רע. היה מחסור קשה במצרכי מזון ובתעסוקה. אסור היה לעבור ממקום אחד למשנהו בעיר ובכפר. ארגוני המחתרת היהודיים התנקשו באנגלים ונלחמו נגד הכיבוש. האנגלים היו עורכים חיפושים אחר המתנקשים בדרכים ובאוטובוסים. הם חיפשו גם סליקים – מקומות מחבוא לנשק, ברוב הקיבוצים בארץ. המצב היה מחריף עוד יותר בימים שבהם תפסו לוחמי מחתרות שהשתתפו בפיצוץ משרדים ומתקנים בריטיים, והוציאו אותם להורג.

ההפלגה ארצה

בכל לילה היו מגיעות למחנה המעפילים באיטליה משאיות ובהן קבוצות חדשות. אותן משאיות היו לוקחות קבוצה שהגיעה בלילה הקודם, ומסיעות אותה לכיוון הים למעין טיול לילי. כך הייתה מתנהלת תחלופה בכיוון אחד, וקבוצות חדשות הגיעו בשקט ובלי לעורר חשד. לא תמיד זה התנהל בצורה חלקה. היה צורך לוודא שאין פטרולים, ולהימנע מיציאה לפעולה בלילות של ירח מלא, כדי שלא יבחינו בנו. כשהגענו לחוף ירדנו מהמשאיות עם תרמיל קטן על הגב ועם מעט מים. אסור היה לשאת דבר בידיים, כדי שתהיינה חופשיות לטיפוס על הסולם. העלו אותנו על סירות גומי ללא מנועים. כדי להגיע בשקט אל הספינה שהמתינה בלב הים, היינו צריכים לחתור במשוטים. לא יכולנו להוציא לדרך סירות רבות בעת ובעונה אחת. שליח היה מלווה כל סירה, ולכן מבצע כזה ארך לילה שלם. היינו צריכים להזדרז ולהגיע לספינה בטרם יאיר השחר. אחד אחד טיפסנו בחושך בסולם חבלים אל הסיפון.

הפלגנו בספינה כ"ג יורדי הסירה, בקיץ 1946. העמיסו עליה 790 אנשים, אבל למעשה לא היה בה מקום סביר אפילו למחצית המספר הזה. זו היתה ספינה ישנה שנקנתה מחברה איטלקית. המלחים היו איטלקים, ולצידם גם שליחים ישראלים. אחד מהם, אליעזר קליין, הסביר לנו שליד האי כרתים יועברו חלק מהמעפילים לספינה אחרת. בינתיים אוכל ומים חולקו בצמצום.

בתחילת אוגוסט הים היה הפכפך, פעם שקט ופעם גבה גלים. היינו צריכים להיכנס לבטן הספינה כדי לשמור על איזונה. אסור היה להסתובב על הסיפון. בפנים היה חם ומחניק, והיו אנשים שסבלו ממחלת ים. רק בלילה מותר היה לצאת להתאוורר לזמן קצוב, כי לא היה מקום לכולם על הסיפון. לא היו בתי שימוש. לכן נאלצנו, תוך סיכון פיסי רב, להסתתר מאחורי פרגוד. מי שהיה צריך להתפנות החזיק בידיו של אחר, וכך עם הישבן מחוץ למעקה הספינה, עשה את צרכיו לעבר הים. אולי טוב היה שלא שתינו מים בכמות גדולה – הם חולקו בהקצבה, רק שתי כוסות ביום. כדי לחסוך מקום בבטן הספינה, עקרו את המדרגות שנועדו לטיפוס אל המיטות. היו שורות שורות של מיטות ברזל משני הצדדים ובאמצע מעבר צר. נאלצנו להידחק בין הקורות שעליהן נמתח ברזנט חזק לצורך שכיבה בלבד. אי אפשר היה אפילו להתהפך בשכיבה בנוחות, כי יריעות הברזנט היו מתוחות בצפיפות אחת מעל השנייה. הפלגנו למעלה משבוע ולא נפגשנו עם הספינה השנייה, שהיתה אמורה להפחית מעומס הנוסעים. הזמן עבר בעצלתיים, מסביב רק ים ושמיים בלי סוף.

לילה אחד עברה בינינו הידיעה שעם בוקר נגיע לחיפה. כשהאיר השחר רבצה דממה מתוחה על פני המים, כמו גם על פני הסיפון. כולנו נדחקנו ונצמדנו נרגשים למעקה הפונה מזרחה. פתאום קרעה צפירת אוניה את הדממה. ניסינו לקרוע במבטינו את צעיף ערפילי הבוקר כדי לחזות במראה הארץ הנכספת. אחרי הפלגה מפרכת נראינו ודאי אפורים ומותשים, כאבק אדם. אבל בליבנו גאתה התרגשות שאין לתארה במילים. חשנו שאני ניצבים בפני רגע חגיגי במיוחד. כאשר עלתה השמש התפזרו הערפילים לאיטם. אט-אט נגלו, אל מול עינינו המשתאות, העיר המלבינה באור השחר, והכרמל המוריק בזוהר זריחה. הסיפון כמו נשטף באנחת רווחה, שעברה בינינו כגל רוגש וירדה ורצה על הים.

לפתע יצאו לקראתנו אוניות מלחמה בריטיות, הקיפו אותנו ועצרו את הספינה. השליחים לימדו אותנו מבעוד מועד שצריך להתנגד למעצר, ולהילחם בחיילים האנגלים. מחנה המעצר שהוקם בעתלית, היה מלא פליטים עד אפס מקום. ידענו כי יעבירו אותנו למעצר בקפריסין לזמן בלתי מוגבל. פירקנו את כל מיטות הברזל, והתכוננו למלחמה פנים אל פנים מול החיילים האנגלים. בינתיים, על פי נוהל שנקבע מראש, השליחים שלנו נעלמו מהשטח בצלילה, יחד עם המלחים האיטלקים. שתי אוניות מלחמה גדולות הקיפו אותנו. הספינה שלנו נראתה כמו חצי קליפת אגוז לידן. מתוך זרנוקים התיזו עלינו מים בעוצמה רבה, כדי לשבור את ההתנגדות שלנו. נפלנו על הסיפון כמו עכברים רטובים. היינו תשושים מאד, צרובי שמש, ללא מים ואוכל, והבגדים שלנו התפוררו כמו נייר. את החולים הרבים שהיו איתנו הורידו הבריטים בנמל בחיפה. לאחר כל ייסורי המלחמה ותלאות הדרך, ראינו את חיפה רק מהים. היינו קרובים לארץ כל כך, אך לא רשאים להיכנס אליה. מתוך התרגשות התחלנו לשיר את התקווה בכוחותינו האחרונים. דמעות זלגו מהעיניים. חשבנו שהחלום שלנו נגוז.

 

ילדה בהשרדות

מדי פעם נכנסו למחנה הכפייה נשים אוקראיניות. הן הציעו מצרכי מזון להחלפה תמורת שמלה או מעיל. בסליהן נשאו תפוחי אדמה, גרעיני חמניות או קמח תירס, בכמות של קרושקה (פחית), דיסיתקה (עשירייה), או חצי פוד (8 ק"ג). כל אלה היו בגדר מותרות עבורנו. יום אחד עלה בראשי רעיון. גיליתי שראש העיר הסמוכה מוצאו מרומניה ושמו בוטה. נודע לי שהוא יזם פתיחת בית ספר לתפירה לילדות בנות 14 ומעלה. אני הייתי אז בת שתים עשרה וחצי, קטנה ומרופטת. יום אחד הצלחתי לצאת מהמחנה בגניבה, יחד עם הרוכלות האוקראיניות וילדיהן. צירפתי אלי חברה ויצאנו אל ראש העיר כדי להירשם לחוג לתפירה. לא היה לי מושג מה עלול לקרות לי אם יתפסו אותנו. באותו זמן חשבתי רק על חתיכת הלחם ועל תפוח האדמה שמקבלים שם בסוף יום לימודים.

כשהגענו לבית העירייה עמדו בכניסה חיילים רומנים ואוקראינים. אמרנו להם שבאנו לשיחה חשובה מאד עם ראש העיר ומיד החלה מהומה סביבנו. פתאום הגיע ראש העיר. החיילים פנו אליו ברומנית וכך עשיתי גם אני. מתוך סקרנות הפנה את ראשו אלי וראה שתי ילדות קטנות ורזות. מיד ביקש שיכניסו אותי אליו, ושחברתי תחכה בחוץ. הייתי נפחדת וגם גאה שבחר דווקא בי להכנס למשרדו. הוא שאל מהיכן אני ואמרתי את האמת. גוללתי בפניו את כל הסיפור. כששאל אם יש לי הורים, ספרתי שאת אבי לקחו לעבודות כפייה ואימי נכה. אמרתי שאני בת יחידה, ואני רוצה לעבוד תמורת מזון, כי במחנה לא נותנים אוכל. הוא הגיב בסלחנות וטוב לב. הוא הבהיר לי שעשיתי מעשה חמור ומצפה לי עונש. אבל בהתחשב בגילי הוא ביקש ממני להבטיח שזו הפעם הראשונה והאחרונה. בזכות התעוזה שלי, יושרי וכנותי, הוא נתן לכל אחת מאתנו כיכר לחם שלמה, קילו סוכר וממתקים. בנוסף צייד אותנו באישור בכתב, והורה לחייל רומני ללוות אותנו למחנה. נשבענו לפניו שלא נספר לאיש ולא נחזור על הטעות. האמהות שלנו, שבכו עלינו כל היום, שמחו מאד לראותנו. השמחה גדלה עוד יותר כשראו את המצרכים שהבאנו. מיד התאספו סביבנו כל דיירי המבנה הקטן שלנו. ביחד אכלנו את הלחם ושתינו הרבה תה עם סוכר. זמן רב לא טעמנו 'דליקטס' כזה. במושגים של זוועות מחנה טרנסניסטריה, המזל הטוב האיר לנו הפעם פנים.

בלוג מתארח – תמי פורת המפיקה שלי

בלוג שמגיע היישר מהסטודיו המופלא של תמי פורת  http://www.tamiporath.co.il

ספר משפחתי

רוצים לסכם, לתעד, להשאיר ספר, הסברים, דעות, חוויות?  ספר כזה יכול להכיל צילומים, מכתבים, סיפור חיים.

כל אחד זקוק לחסד, וכל ספר צריך הפקה, ידע, גרפיקה, טקסט

התהליך של הוצאת ספר לוקח כחצי שנה בממוצע:

1.בחירת החומר, תמונות, מכתבים, טקסט.
   אני ממליצה על כותב מקצועי, ביוגרף שאני עובדת איתו,
   ובכמה פגישות הוא מקשיב לסיפור ומביא אותו בשפת המספר, כתוב וערוך.

2. בחירת אלבום או פורמט נכון לספר, גודל – לפי כמות החומר.

3. במידה ומדובר בספר דיגיטלי – אני עובדת עם גרפיקאית נפלאה.
    עורכים את החומר, סורקים תמונות, מתקנים צבעים, מזיזים מתבוננים.

4. יש שהרצון להכניס בספר הרבה אינפורמציה מתגלה כ"תפסת מרובה לא תפסת".
    אז עוברים על החומר ומורידים את המיותר.

 5.עוברים שיחות, פגישות, עד שמגיעים לקובץ הסופי.

6. בית הדפוס: בדרך כלל זאת התרגשות אמיתית, הרגשת לידה.

7. את הכריכות אני בונה בסטודיו לכל ספר לחוד. בסוף הכריכה נכנסת ל-press ללילה.

8. פתיחת ה-press, התרגשות, כיף גדול. הספר מוכן. עטיפה עם סרט, הפרויקט הסתיים.
 

מוזמנים לבקר באתר סטודיו המופלא של תמי פורת  http://www.tamiporath.co.il

אשה אחרת, או, אנה פנתה אהבה

אשה אחרת, או, אנה פנתה האהבה

אבי עזב את הבית לאחר שנולדתי. אמא העדיפה שאבא יעזוב את הבית. הוא היה בא לבקר אותי לעיתים, לוקח אותי לטייל וקונה לי ממתקים. אהבתי אותו והייתי מאושרת להיות בנוכחותו. אני זוכרת כמה הייתי גאה באבא שלי. היה לי עצוב נורא כשנעלם לי. כל כך רציתי שיהיה לי אבא כמו לכל הילדים. כששב הביתה בשנת 1939 לא היה גבול לאושרי. הוא שב מפני שסרב להתגייס לצבא הרומני עם פרוץ המלחמה. הוא בא להתפייס עם אמא, ושיכנע אותה להצטרף אליו ולברוח מרומניה, כדי להתחיל יחדיו בחיים חדשים. אמא קיוותה שהמצב ישתפר כאשר נתגורר סמוך להוריו של אבא. הניסיון אכן עלה יפה, ובבוקובינה התחלנו בחיים חדשים.

תקופת הכיבוש הרוסי של בוקובינה הייתה קשה לי במיוחד. המזון חולק בהקצבה, ונאלצנו לעמוד בתור כדי לקבלו. בבית הספר היה מזנון מסובסד על ידי הממשלה הסובייטית. הממשלה דאגה שלילדים יהיה חלב לשתיה בהפסקת עשר, ובצהרים מכרו לנו כריכים זולים מלחם עם נקניק. במזנון הייתה מנהלת נחמדה בשם אנה שטרוק, שחיבבה אותי מאד. אבל פתאום, לקראת סוף שנת הלימודים, יחסה אלי השתנה.

כאמור כשאבא חזר לחיות איתנו היית מאושרת. הוא ידע רוסית וגרמנית ועזר לי מאד בלימודים. בכיתה שלי לימד מורה אנטישמי. הוא לא אהב את התלמידים היהודים, ונתן תמיד ציונים טובים יותר לתלמידים הנוצרים. לכן היה לי חשוב במיוחד להצליח בלימודים. הייתי תלמידה די טובה, במיוחד בהתעמלות ובציור. אבא עבד כחשמלאי לא רחוק מבית הספר, בתשלובת לייצור נייר. לאחר הלימודים הייתי הולכת אליו למפעל והוא שמח תמיד לבואי. אבל לקראת סוף שנת הלימודים התחיל להמציא כל מיני תירוצים שבגללם אינו פנוי, וביקש שאלך הביתה לבד. אמא הרגישה שמשהו השתנה, אבל לי לא סיפרה דבר.

בוקר אחד, כשהגעתי כרגיל לבית הספר, שמעתי שאנה מהמזנון שינתה את שם המשפחה. מעכשיו היא נקראת בשם המשפחה שלנו. חשבתי שאפול מכל המדרגות. הייתי אז רק בת 10. שתקתי ועשיתי עצמי כלא מבינה. שאלתי אם גברת אנה נמצאת בעבודה. אמרו לי שהיא חולה ולקחה חופשה. אמרתי שאני רוצה לדרוש בשלומה, ובמזכירות בית הספר קיבלתי את כתובתה. הלכתי אליה מבלי להודיע לאמא שאני מאחרת.

צלצלתי בדלת. על הפעמון עדיין הופיע השם אנה שטרוק. כשפתחה לי את הדלת, לבושה בחלוק פרחוני, שאלתי לשלומה והתבוננתי פנימה. ראיתי על המתלה שבכניסה את הז'קט של אבא, ולידו גם המגפיים שלו והקסקט שנהג לחבוש לראשו. לא שאלתי מה פתאום הבגדים של אבא שלי תלויים אצלה. התנהגתי בנימוס, בירכתי אותה בהחלמה מהירה, ורצתי לחשמלית כל עוד נשמתי בי. הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי. כשהגעתי הביתה אכן פרצתי בבכי תמרורים. אמא נבהלה מאד. סיפרתי לה מה שראו עיני. להפתעתי היא לא הגיבה בכעס אלא פרצה בצחוק מהול בכאב, ואמרה: "ידעתי בליבי שהיום הזה יגיע במוקדם או במאוחר". כך התחילו ימי הצער והסבל הנפשי שלי.

 

לרגל יום העצמאות – שה מובל לקפיצה

לרגל יום העצמאות, בחרתי להביא קטע  מכונן מתוך סיפור חיים של א.

שה מובל לקפיצה

אני לא אוהב לאבד שליטה. אומר לא לרכבות שדים. נמנע מספורט אקסטרים. שומר מרחק מקפיצות בנג'י. גם הטעות שעשיתי בקורס צניחה נבעה מפחד. לאחר התיכון הגעתי לשרת בצנחנים כי רציתי לאתגר את עצמי. בתיכון הקיבוצי שבו למדתי כולם הלכו לסיירת מטכ"ל, לשייטת, לגולני או לצנחנים. גיוס לנח"ל נחשב פחות. לשריון הגיע מי שממש לא היה לו מזל. התגייסנו אחרי מלחמת יום כיפור, אז היה ממש רע להגיע לשריון.

לאחר טירונות צנחנים הגענו לקורס צניחה בבסיס תל-נוף. הקורס היה כייפי – צ'ופר רציני לטירונים. ישנו על מיטות ולא בשק"שים (שקי שינה), וישנו הרבה, כי הפסיקו לטרטר אותנו. בתום אימוני צניחה לא קשים החלה סדרת הצניחות. הצניחה הראשונה היתה בעבורי הפתעה, מאד לא נעימה בלשון המעטה. חשבתי שזה מרגיש כמו באימונים. קופצים בתלייה מהמגדל המכונה "אייכמן", ואחרי 3 שניות נוחתים במכה על החול, והכל נעשה בצורה מסודרת, כאילו סטרילית.

 אבל בגלל מהירות הטיסה, וגם בגלל המדחפים הגדולים של המטוס, יש סביבו המון מערבולות אויר. כשקפצתי החוצה חטפתי מכה, מכת אויר מטלטלת ורבת עוצמה. זה הרגיש כאילו נזרקתי כמו סמרטוט יבש לתוך תוף ענק של מכונת כביסה. הסתחררתי, התגלגלתי והתהפכתי באויר. נואש, ללא כיון ובחוסר שליטה מוחלט. זה נמשך רק 3 שניות עד שהמצנח נפתח, אבל זה נדמה כנצח, והפחיד אותי נורא. חשבתי שזה הסוף, שאני הולך למות. החלטתי שבפעם הבאה אנקוט בצעד נואש. מחוסר ברירה אולי אעלה למטוס, אבל בתקווה שאיכשהו לא אצטרך לצנוח.

בבוקר הצניחה השניה הפחד שנבט בי הלך והתעצם. אימה קרה חילחלה בעצמותי. הרגשתי כמו שה המובל לקפיצה. באותו בוקר נשבה רוח חזקה. ידעתי שברוח שמעל ל-20 קשר לא צונחים. קיוויתי שגם אם נהיה באויר, וגם אם תתחיל הצניחה, הרוח תתעצם ותמנע מהאחרונים בתור לצנוח. הייתי אז די בודד ולא מחובר לאף קליקה. לכן כשנערכנו עמוסי ציוד בטור על המסלול,  התגנבתי לאיטי  עד לסוף התור, מקווה שלא ישימו אלי לב. עשיתי זאת כאילו לתומי, תוך גרירת רגליים וציוד. זו היתה טעות גסה. הפחד הקפיא ושיתק את מוחי. שכחתי שמי שנכנס אחרון למטוס קופץ ממנו ראשון.

רגעים לאחר ההמראה כבר ראיתי מבעד לפתח את חולות פלמחים, את ראשון לציון ואת אגני החימצון. אבל בעיני רוחי ראיתי רק את עצמי נופל ומת. ישבנו דחוקים על ספסלי הברזנט, בוהים בנוריות האדומות, והאפלולית במטוס מטשטשת את חיוורון פנינו. אמרתי לעצמי בלב "איזה אידיוט, למה עלית? מי בכלל מבטיח שהמצנח יפתח?". ואז הבזיק בראשי תסריט אחר. הפעם אני אמות  מבושה אבל לא אקפוץ. ידעתי שהמדריכים העומדים בפתח לא דוחפים החוצה בכח. אפשר להשתפן, להישבר ולהישאר. אבל אז יצאת לא גבר, וזו כבר פדיחה גדולה מאד!

קמתי ראשון. העמידה ברוח הנושבת על סף הדלת הפתוחה נמשכה 20 שניות. בתחילה היה רק פחד נורא. אני עומד לקפוץ מגובה 500 מטר ותוך שניות להתרסק. אחר כך, פתאום, בבת אחת, הפחד התפוגג ונעלם כלא היה. אולי מפני שלא יכולתי להכיל יותר אימה מתעצמת כזו. כשנדלקה הנורית הירוקה שלחתי רגל בבעיטה קדימה, וקפצתי עוד לפני שהספיקו לדחוף אותי.

כשהמצנח נפתח מעלי הוצפתי בחוויה המשכרת של ריחוף בדממה מתחת לחופה עד לנחיתה. כשנחבטתי בקרקע והכל נגמר הרגשתי עוד יותר מאושר. עדיין התביישתי קצת בפחד שלי, אבל בעיקר הייתי גאה שהתגברתי עליו. הרגשתי גיבור.

בצניחה השלישית התרגלתי לקפוץ דרך הפחד. אחר כך צנחתי עוד שתי צניחות ולא המשכתי, לא רציתי יותר. נצרתי בליבי את סיפור האימה הפרטית. חלפו עוד שנים רבות עד שהעזתי להיחשף, ולספר על החוויה המעצימה שעברתי באותה צניחה.