סיפור חיים כמסע בזיכרון

מסע הזכרון בסיפורי חיים

החירות הגדולה לנוע בזמן

…"היא זוכרת, ולכן נשארה לה החירות הגדולה האחרונה: לנוע בזמן. זה מסע הזיכרון שדבר אינו יכול למנוע זולת השיכחה. היא זוכרת ועפה למקום ששוב אינו קיים אלא בראשה ופוגשת אנשים שמתו לפני יובלות. מחיה יקום מלא בני אדם, כלבים וחתולים, פרות ורבנים, רהיטים וציפורים, אחיות וילדיהן ומורים וכיתות וסופרים גדולים, שוכני עפר כולם, והנה הם נעים וזעים בזיכרונה של אימי. וכשתסתלק מפה ידעך ויכבה כל זה כעותק אחרון של סרט ישן, יאבד על שלל כוכביו."…
…"שירים בפולנית מזדמרים בראשה בלילה כמין תשבץ פתוח, תובעים להתמלא במילים, בלחן, בתווים. "מולדת את כמו בריאות: מעריכים אותך רק כשמאבדים אותך," היא נזכרת בשורה משיר ששיננה כשהיתה נערונת והוא נותר במגירת זיכרון מ-1929 וצץ עתה, בשנה השישית של האלף השלישי. היא עמלה לתרגמו לעברית. מחפשת את המילה, מוצאת, גאה בהישג. מוחה ממציא משחקי זיכרון. "להעסיק את הראש כשאני לא נרדמת," אומרת אמי." (מתוך הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה על אמו)

סיפור חיים של חלוץ מהודו

סיפור חיים של חלוץ
עליית חלוץ מהודו – פרק לסיום כתיבת הביוגרפיה המרתקת שלו

יום אחד כשישבתי מול בריכת הדגים בפארק בכלכותה, התיישב לידי בחור לא מוכר. התברר שגם הוא יהודי, ושמו רפאל. הוא לימד אותי לשיר את התקווה, ושאל אם אני מכיר מקום בעיר שנקרא "המעון", שם מתארגנים יהודים שרוצים לעלות לארץ ישראל. עניתי לו מיד בהתלהבות שזה בדיוק מה שאני חולם לעשות! ידעתי כבר אז בבירור שאני רוצה לעלות לארץ. קראתי בעיתונים על מה שקורה בארץ, ורציתי לעלות ולהתגייס לצבא.
כל המהות שלי לאחר הלימודים היתה מרוכזת ברצון להגיע לארץ להשתתף בקרבות. פתאום מתברר לי שיש אפשרות ממשית לקום ולעלות לארץ ישראל. הלכתי ל"מעון" וסיפרתי שאני רוצה לעלות לארץ. אמרו לי שיש תור לעלייה, אבל אם אשלם סכום מסוים "מתחת לשולחן" יקדמו אותי בתור. חזרתי עם הכסף, ורשמו אותי בקבוצה הראשונה. נאמר לי שתוך כמה ימים יוצאים ברכבת לבומביי, ומשם טסים לארץ. רק אז בישרתי לאבא שיש לי אפשרות לעלות לארץ. אבא קיבל את זה בסדר, אבל אמא לא האמינה; היא חשבה שאני שוב נוסע לטיול בדארג'ילינג.
מיהרתי לנסוע לשוק לקנות צ'ימידן – תיק גדול מקנבס בצבע זית. בבית ארזתי בגדים ועוד מעט דברים שחשבתי שצריך לקחת, כמו כלי רחצה. כעבור יומיים הודיעו לי להגיע לתחנת הרכבת. עזבתי את כלכותה בלי להיפרד מחברים, לא רציתי לפרסם את העניין. הנסיעה ברכבת לבומביי נמשכה שני ימים ולילות. כל אלה שחיכו לעלייה התקבצו שם בבית ספר. היו אלה ימים יפים וקרים של אוקטובר 1949. ישנו על מזרונים על הרצפה. חיכינו כמעט תשעה ימים, ומעט הכסף שהיה הלך ואזל.
ואז הודיעו לנו להיות מוכנים לטיסה עוד באותו הלילה. טסנו במטוס קונסטליישן. הסוכנות היהודית עשתה את כל הסידורים. הממשלה ההודית לא עשתה בעיות, והתירה לנו יציאה חופשית. לטיסה עלינו כשבעים אנשים, רובם צעירים, מכלכותה, מבומביי ומבורמה. אחדים נאלצו לשבת על רצפת המטוס. המראנו לפנות בוקר ונחתנו לתדלוק בעבדאן שבפרס. אני זוכר שהיה ריח של נפט בכל מקום. גם לתה במסעדה היה ריח של נפט.
כשחלפנו מעל הרים מושלגים בטורקיה, נזכרתי שזה יום ההולדת שלי. זה היה מרגש, יום שבו כאילו שנולדתי מחדש. אני זוכר ששרו לי במטוס "Happy Birth Day To You". לצוות לא היה מה לתת לי כשי פרט לסוכריות. מטורקיה טסנו דרומה ונחתנו בלוד. זכיתי להגיע לארץ בגיל 19, בדיוק ביום ההולדת שלי. זו היתה תקופה של עליות המוניות לארץ. באוטובוס בשדה התעופה שאלו אותנו מאיפה הגענו. כאשר אמרנו שבאנו מ'אינדיה' (India), מיד ענו לנו: 'הודו הודו גנדי גנדי'. כולם ידעו את הקשר.

כתיבת סיפור חיים שמתחיל בחמור

מעשה בחמור שהפגיש את הורי / עריכה שלי תוך כדי כתיבת ביוגרפיה, וגם סרט בסוף

זה קרה בשנה השנייה של החלוצים הצעירים ביישוב החדש שהקימו בעמק. בשטח השדה שחרשו וזרעו כבר נבטה החיטה. מדי פעם, בזמן שסיקלו אבנים בשטח סמוך, היו מרימים ראש ומביטים בשמחה בנביטה המוריקה. פתאום, בעודם עובדים, ראו חמור עומד ומלחך את החיטה הצעירה. מיד ניסו לגרש אותו מהשטח; אך החמור הוא חמור, לא זז! קשרו את החמור בחבל, משכו, דחפו והרביצו במקל, והחמור לא זז. אבל כאשר הגישו לו ירק, פתאום ידע החמור לזוז. כך התקדמו לאט לחצר, ושם קשרו אותו.

כאשר באו בעליו של החמור לחפש אותו, מצאו שהוא קשור אצל התושבים החדשים בחצר. הלכו למשטרת המנדט הבריטי והתלוננו: היהודים גנבו לנו את החמור. באו השוטרים הבריטים, לקחו את החמור, ולקחו גם שני חברים מהיישוב לבית הסוהר בעכו עד לבירור הפרשה. בישוב הייתה בהלה; אבל באמצע שבוע עבודה, אי אפשר לקחת זוג פרדות ועגלה, ולנסוע לעכו. רק ביום שישי, לאחר שגמרו את העבודה והתרחצו, רתמו מחדש את הפרדות לעגלה ויצאו בדרך לעכו.

עד שהגיעו לאזור חיפה התחיל היום להחשיך. מה עושים? במרחק מה ראו מאהל ובו אנשים צעירים ונרגשים, וסביב המון רעש והמולה. באוהל הקרוב ישבה חבורת אנשים שאכלו ארוחת ערב. כשעצרו וירדו מהעגלה, הם שאלו: מה קורה כאן? אנשי האוהלים סיפרו להם שכאן מתכנסת מועצת ההסתדרות. היושבים באוהל הזמינו אותם להצטרף לארוחת הערב. תוך כדי הארוחה התברר לאורחים שיושבי האוהל הם מיישובי הגליל ועמק הירדן. בין יושבי האוהל היתה גם אמא שלי, ואבא שלי היה בין האורחים. השיחות קלחו והלילה ירד; אז הציעו להם להישאר ללון ולצאת בבוקר לעכו. ההזמנה נשאה חן בעיני האורחים; הם נשארו, ובבוקר יצאו להמשך מסעם. נסיעתם עלתה יפה; הם הצליחו לשכנע את הבריטים לשחרר את חבריהם מהכלא, ולקחו אותם הביתה.

בדרכם חזרה עצרו שוב ליד האוהל, והזמינו את יושביו לבקר אצלם. אמרו להם: כך תקבלו אירוח דומה לזה שהענקתם לנו. כשאותם נציגים הגיעו לביקור אמא היתה ביניהם, וכשעזבו היא אמרה: יתכן שעוד אחזור; ואכן חזרה וגם נשארה. בחתונה הקיבוצית הראשונה, גם אימי ואבי היו בין המתחתנים. אמא היתה אישה יפה, וכל רואיה חשו בזה מיד. באותם ימים היה ביישוב בחור רווק שהיתה לו מצלמה. הוא נעשה צלם הישוב, והיה מעורה בכל. את אמא הוא צילם הרבה פעמים. יום אחד היא שאלה אותו: במה זכיתי שאתה מצלם תמיד אותי? והוא ענה: את זכית בעיניים יפיפיות עד מאד. מאותה תקופה יפה יש לנו צילומים מוקדמים שלה.

דוגמה לכתיבת סיפור חיים אחד מתוך סיפורי חיים שערכתי לי.ק. בתהליך של כתיבת אוטוביוגרפיה

כתיבת ביוגרפיה וסיפורי חיים – משה נשרי

פוסט נבחר

יש הוכחות לכך שכתיבת ביוגרפיה מחזירה להוריכם המבוגרים את טעם החיים

לכן כדאי שתדעו שבתהליך הרגיש של כתיבת סיפורי חיים, הביוגרף משה נשרי יודע להקשיב ולכתוב, כמו גם לערוך תחקיר משלים ולהוסיף עריכה לשונית וספרותית. בקיצור, כל מה שחיוני לדעת בתחום מיוחד זה שבו הוא עוסק במשך שנים.
מתוך ההשכלה הרחבה והניסיון העשיר נובעים הידע וההבנה של כל מה שחשוב באמת לצורך כתיבת סיפורי חיים, עריכה והוצאה לאור של ביוגרפיה שתהיה מעניינת לקריאה; אוטוביוגרפיה שמעבירה מורשת משפחתית מדור לדור ומחזקת את הקשר הבין דורי.
לכן כדאי  לא להחמיץ את השעה ולא להשתהות – פנו לשיחה ולפגישת הכרות חינם וללא התחייבות 054-4399161.           רשימת ביוגרפיות שכבר יצאו לאור בדפוס

כותב הביוגרפיות משה נשרי מגיע עם ניסיון של יותר משישים שנות חיים בארץ הזאת, וסיפור חיים שכולל ילדות, נעורים ובגרות בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל, ובהמשך שנים ארוכות של לימודים, ושל חיים ועבודה בתל-אביב, בזכרון יעקב וכעת במושב בית יצחק ליד נתניה. אותן שנות חיים ארוכות כללו שרות צבאי בקורס טייס, בחיל האוויר ובסיירת שריון, כמו גם עשרים שנים של עבודה במחשבים ובהייטק, ועשרים חמש שנים של עבודה בחינוך והוראה עם ילדים בכל הגילאים.

ArrowsRed560x80

משה נשריכדי להעניק להוריכם במתנה תהליך מרפא ומעניק משמעות , שיאפשר להם ולכם חוויה של תיקון הלב ,
אתם מוזמנים להתקשר אלי לשיחה ולפגישת היכרות חינם וללא התחייבות:
משה נשרי:

054-4399161
דוא"ל: mnishri@gmail.com

רימונים ותאנים

תאנה-בשלה"הצנחנים הבריטיים, ה'כלניות' [בגלל הכומתות האדומות], פשטו ב'שבת השחורה' גם על הקיבוץ. הם באו ב-04:00 בבוקר, ואף אחד לא הספיק לצלצל בפעמון האזעקה. כאשר התעוררנו, האנגלים כבר היו בתוך המשק. הם הכריזו שאסור לצאת מהחדרים. שפשפתי שיניים, הייתי בגופיה ומכנסים קצרים. אנגלי אחד תפס אותי והכניס אותי למכלאות הגברים. אחר כך הם עשו סלקציה, אחד לימין ואחד לשמאל. הייתי בין אלה שהלכו לימין. נראיתי כמו איש 'הגנה' מובהק. לקחו אותנו ללטרון;הכניסו אותנו לצריפים."
"מיד חילקנו תפקידים. אחד היה אחראי על האוכל, אחר על הבישול. לכל אחד היה תפקיד, ולא היו בעיות. משם העבירו אותנו לרפיח. כל אנשי הקבוץ היו יחד. היו איתנו גם עירונים. חינכנו אותם לעבוד בשיתוף פעולה. היתה במחנה פעילות תרבותית מובהקת. היו קורסים למתמטיקה, שירה, ותזמורת חלילים עם מדריך. למדו אנגלית ושפות אחרות. היה מסודר מאד. ה'הגנה' שלחה אלינו אמנים לשמח את ליבנו. מהקיבוץ שלחו לנו ירקות, ובתוך ארגזי הירקות היו מוסתרים מכתבים. באותה צורה שלחנו מכתבים חזרה הביתה. לאחר כחודשיים החליטו לשחרר אותנו. כך שבהיסטוריה שלי נרשם שהייתי גם אסיר."
"בהגנה עברתי קורס מ"כים (מפקדי כיתות), וקורס קפא"פ (קרב פנים אל פנים) במקל. אחר כך נשלחתי לקורס מפקדי כיתות סיירים, שהתקיים בכפר הנוער מאיר-שפיה. חרשנו שם את כל הסביבה. בזכות קורס הסיירות הפכתי במלחמת השחרור לקצין מודיעין. תפקידי היה אז להכיר את השטח, מפות, מודיעין. בכלל כל עניין הסיירות היה די חשוב."
"לאחר שנה של [עבודה ב]מסגרות, יצאתי לקורס מ"מים (מפקדי מחלקות). הקורס היה בג'וערה, ליד עין השופט. יגאל ידין היה מפקד הקורס. המשמעת שם היתה קפדנית מאד. גרנו באוהלים. 20 איש באוהל, אוהלים גדולים, מיטה ליד מיטה. ערב אחד מישהו דיבר ואני אמרתי 'שקט!' אז היה לי בירור אצל יגאל ידין. חשבתי שיזרקו אותי מהקורס, מפני שהמשמעת היתה קפדנית. היה צריך להיות מוכנים על הדקה, מגולחים למשעי, נעליים מצוחצחות כמו שצריך, לבוש מסודר. בשעה של שקט אסור היה להגיד מילה."
"מדי יום יצאנו לריצת בוקר סביב ההר. זה לא היה הצד החזק שלי. ביום הראשון רצתי עם כולם, וראיתי שזה לא בשבילי. בתחילת הדרך, בירידה מג'וערה, היה אז בוסתן עם תאנים ורימונים, וכל טוב. לאט לאט נשארתי אחרון בקבוצת הרצים, ונכנסתי לבוסתן הזה. ישבתי שם ואכלתי תאנים. לאחר כחצי שעה שמתי לב שהם חוזרים, אז בשקט הצטרפתי אליהם מאחור. היה אמנם פחד גדול, אבל אף פעם לא תפשו אותי. כך חסכתי לי את המאמץ של ריצת הבוקר."ליבת הרימון

strawberris

סוסים ותותים

כשראיתי שאמא מצליחה להסתדר בתל-אביב, יצאתי להגשמה עם קבוצת חברים מ"הנוער העובד". יצאנו עם המדריך שלנו להכשרה בקיבוץ. היינו בהכשרה כחצי שנה – שנה. גרנו כאן באוהל, ואכלנו בחדר האוכל. אבל אין לי הרבה זכרונות מאותה הכשרה. כנראה שלא היה בה משהו מיוחד. זו היתה תקופה מאד מבלבלת. לא היית באף מקום ברור. היה לך בית ולא היה לך בית.
ביום הראשון קטפנו אשכוליות מעצים מלאי קוצים. אני זוכרת רק שנדקרתי שם, ובכיתי כל היום. למחרת שלחו אותי לעבוד בגן הירק. חיכו לי שם החברים אורי וגורי. הם קיבלו את פני יפה מאד. אורי אמר לי: הנה סוס ומחרשה. כאן את צריכה לחרוש. אף פעם בחיי לא התקרבתי לסוס. אולי ראיתי פעם סוס מרחוק, אבל ודאי שאף פעם בחיי לא התקרבתי למחרשה. פחדתי אפילו לעמוד ליד הסוס והמחרשה. אבל חרשתי; ולא הפסקתי לבכות כל היום. בכיתי והתגברתי. הייתי ילדה בת 18, ולא היה לי כאן עם מי לדבר.
למרות כל הקשיים, אי אפשר לומר שהגענו להגשמה מתוך מצוקה אישית. זה נכון שבכל העולם מצוקות מניעות אנשים. זו תופעה כלל עולמית. אבל אנחנו התחנכנו בתנועות נוער. לכן אצלנו זו בהחלט היתה אידיאולוגיה. אצל אבא שלי זה נבע ממצוקה; אי אפשר לקרוא לזה עליה. אבל אני גדלתי בתנועת נוער, וההגשמה היתה בעליה ארצה והליכה לקיבוץ. נכון שב"נוער העובד" בתל-אביב ההגשמה היתה להיות פועל, בנמל, בבנין או במפעל. אבל בתוך ה"נוער העובד" היתה גם קבוצה שמטרתה היתה הגשמה בקיבוץ.
זה שהעמידו אותי ביום השני לחרוש נראה דומה למתיחה. ככה אני רואה את זה. הסוס חרש; הוא היה יותר חכם ממני. הוא  גם ידע להסתובב לבד בסוף כל תלם. אחר כך עבדתי בבית החרושת למיצים וריבות. ישבנו סביב ל"הרים" – ערמות של תות-שדה. היינו צריכים לנקות את התותים, לפני שמכינים מהם ריבת תות עבור הצבא האנגלי. איה היתה המשגיחה שלנו. אסור היה לנו לקחת אפילו תות אחד לפה.
יוסף עבד אז בבית החרושת בתור איש תחזוקת מתקני הקיטור. נפגשנו ליד ערמות התות. כך הוא הכיר אותי. הוא תמיד היה מביא לי לטעום משהו מהתותים, וכך התחיל הרומן בינינו. אחר כך עברנו לגור יחד, עוד לפני החתונה. גרנו תחילה באיזה ליפט מעץ, ואחר כך בבתי סוכנות, כל פעם בחדר אחר.

התקציב איפשר גם חצי סוס וחצי מחרשה (סוס ומחרשה לשני משקים שכנים).

Kristallnacht

טרם ליל הבדולח
בוקר אחד, בשנת 1935, הגענו כרגיל לבית הספר, והמורה אמר לנו: אתן גמרתן ללמוד פה! ליהודים אין מקום אצלנו בבית הספר! היינו 7-8 בנות יהודיות, ופתאום עמדנו לבדנו ברחוב. זו היתה הפתעה מסוימת, אבל לא הפתעה מוחלטת. כבר בשנת 1933 החלו הנאצים בפעולות נגד היהודים. אבל בעיר שלנו לא הרגשנו עד אז באנטישמיות. האנטישמיות הגיעה אלינו בדמות אנשי ה-אס.אס. שבאו
מנירנברג השכנה, ופעלו בהוראת מוסדות השלטון בגרמניה. אנשי העיר שלנו לא הסכימו, למשל, להשתתף בשריפת בתי הכנסת. הביאו לשם כך אנשים מנירנברג. כאשר הגיעו מכבי האש של פירת לכבות את השריפה, אלה חתכו להם את הצינורות. העיר נירנברג היתה מרכז נאצי גדול. היה שם מגרש עצום שעליו קיימו הנאצים את כל המסדרים והטכסים שלהם. שם, בניגוד לפירת, היתה אנטישמיות. יוליוס שטרייכר מנירנברג היה מיוזמי חרם 1 באפריל 1933, ומהיוזמים של חוקי נירנברג. הוא היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, ועורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר". הקריקטורות האנטישמיות בעיתון שלו דיברו בעד עצמן. לאחר הגירוש מבתי הספר הקימו בנירנברג בית ספר יהודי. קראו לו "הוך שולה". מכיוון שאסור היה לנו לנסוע בחשמלית, נסענו לשם באופניים; בגשם, בשמש ובשלג. בפירת היה גם בית יתומים יהודי. למנהל בית היתומים, היינמן, ולמשפחתו היו אישורים (סרטיפיקטים) לעליה לארץ-ישראל. אבל הוא אמר שבלי היתומים הוא לא הולך. הוא לא היה מוכן לעזוב אותם. הוא ומשפחתו הלכו איתם למחנה ההשמדה, כפי שנהג יאנוש קורצ'אק. אבל על היינמן לא שמעו, כי עליו לא סיפרו הרבה.
הלם ליל הבדולח
באותו הלילה, בשעה 2, באו אלינו הביתה אנשי האס.אה. מפירת. הם דפקו בדלת והוציאו אותנו מן המיטות. אמרו לנו להתלבש חם ולקחת איתנו משהו לאכול. אמא לקחה אוכל ותרמוס עם שתייה, ויצאנו לדרך. ליד הדירה שלנו הציבו שמירה, כדי שלא ישדדו את הרכוש. ריכזו אותנו עם כל היהודים במגרש גדול. הלכנו לשם ברגל; אחותי היתה בת 12. אחר כך הוליכו את כולנו למעין אולם תיאטרון. המקום נקרא ברולצהיימריאנום, על שם היהודי ברולצהיימר, שתרם כסף לבנייתו. בצד אחד של האולם ריכזו את הגברים, ובצד שני את הילדים והנשים. אנשי אס.אס. מנירנברג נכנסו אל הגברים, והתחילו להרביץ להם. אנחנו לא כל כך ראינו את זה, רק שמענו את המכות והצעקות. כעבור כמה שעות שיחררו את הנשים והילדים. לפנות בוקר הגענו הביתה. לפני הבית עדיין עמד איש ה-אס.אה. ששמר עליו מפני שודדים. אמא שלי מילאה תרמוס, הכינה לחם, והביאה אוכל לאבא. בערב גם אבא חזר הביתה.חלק מן הגברים נלקחו משם למחנה הריכוז דכאו. מתוך כל מיני מכתבים שקראתי הרבה יותר מאוחר, התברר לי שגם אבא נלקח אז לדכאו. אבל בהיותם בדרך לשם, הוא פגש לפתע בגרמני, ששירת איתו כחייל במלחמת העולם ה-1. אותו גרמני שלח את אבא חזרה הביתה. זו היתה הפעם הראשונה שאבא הבין מה קורה, והרשה לעצמו לחשוב במודע על המצב. כשהוא חזר הוא שאל "מה עושים?" ואמא אמרה "בזה הסיפור נגמר! נשיג סרטיפיקטים ונעלה לארץ-ישראל."

חלונות ראווה מנופצים למחרת ליל הבדולח. בחנויות של יהודים. מצד ימין אפשר לראות צלב קרס.

 

Apple & Pixar

סיפור חיים אהוב עלי במיוחד מתאר קריירה מוצלחת שיש לה אופי מחזורי ובלתי צפוי. כאלה הם סיפורי ההצלחה של סטיב ג'ובס, מייסד "אפל" ו"פיקסאר". אבל חלק גדול מההצלחות המזהירות שלו הן תולדה של כשלונות. הוא עצמו הציג זאת יפה בנאום שנשא באוניברסיטת סטנפורד. הנה ציטוט מדבריו:
" זה היה בדיוק שנה אחרי שהוצאנו לשוק את היצירה הנפלאה ביותר שלנו – המקינטוש – ואני בדיוק חגגתי שלושים. ואז פוטרתי. איך אפשר לפטר אותך מחברה שאתה הקמת? ובכן, כש"אפל" גדלה, שכרנו מישהו שחשבנו שהוא מוכשר מאד לנהל את החברה יחד איתי. בשנה הראשונה הכל התנהל היטב. אבל בהמשך כל אחד מאיתנו ראה אחרת את החזון של החברה, ובסופו של דבר היתה לנו מריבה. כאשר זה קרה, מועצת המנהלים צידדה בעמדה שלו. כך קרה שבגיל שלושים פרשתי מהחברה. הכל נעשה בצורה הפומבית ביותר. כך נעלם כל מה שהיה מרכז חיי הבוגרים, וזה היה נורא.
במשך כמה חודשים ממש לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאכזבתי את דור היזמים הקודם – ששמטתי את המקל שהועבר אלי במרוץ השליחים הזה. נפגשתי עם דייויד פאקארד ובוב נויס, וניסיתי להתנצל על שהרסתי הכל. הייתי כישלון מפורסם מאד, וחשבתי אפילו לברוח מעמק הסיליקון. אבל לאט לאט התחיל משהו להתחוור לי – עדיין אהבתי את מה שעשיתי. התהפכות היוצרות ב"אפל" לא שינת את זה ולו במעט. אמנם דחו אותי, אבל עדיין הייתי מאוהב. אז החלטתי להתחיל מחדש.
לא הבנתי זאת אז, אבל התברר שפיטורי מ"אפל" היו הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי. הכובד שכרוך בלהיות מצליחן, פינה את מקומו לקלילות שבלהיות שוב טירון, פחות בטוח בכל דבר. זה איפשר לי להשתחרר, ולהתחיל את אחת התקופות היצירתיות ביותר בחיי.
בחמש השנים שלאחר  מכן הקמתי חברה ששמה "נקסט", וחברה אחרת בשם "פיקסר". התאהבתי בבחורה המדהימה שאותה נשאתי לאחר מכן לאישה. חברת "פיקסר" התקדמה ויצרה את "צעצוע של סיפור", סרט האנימציה הממוחשבת הראשון בעולם. כעת היא חברת האנימציה המצליחה ביותר בעולם. בתפנית מרשימה קנתה "אפל" את חברת "נקסט", ואני חזרתי ל"אפל". הטכנולוגיה שפיתחתי ב"נקסט" היא חלק מרכזי בתחייה הנוכחית של "אפל". במקביל לורן ואני הקמנו יחד משפחה לתפארת.
 אני בטוח ששום דבר מכל אלה לא היה מתרחש בביוגרפיה שלי אלמלא פוטרתי מ"אפל". לתרופה היה טעם נורא, אבל נראה שהחולה נזקק לה. לפעמים החיים מכים בך בראש עם לבנה, כדי שתתעורר…"

רגע שיא בביוגרפיה – הרובוט וול-אי מחבק את השותפים סטיב ג'ובס מפיקסר ומנכ"ל דיסני

קריאת תיגר

הנה תמצית מתוך הביוגרפיה של סנדרה קוק, שקראה תיגר על הנחות יסוד מקובלות, ובכך יצרה לעצמה הרפתקאות מדהימות:
ראשית הקריירה שלה היתה מעולה ושגרתית. עם תואר ד"ר במתמטיקה נסעה לבית הספר לכלכלה בלונדון  ללמוד וללמד. כשחזרה לארה"ב עבדה במכון המחקר של סטנפורד, וכיועצת בחברת בוז-אלן-המילטון. לבסוף ניהלה את האסטרטגיה של תקשורת מוטורולה. אבל אז החליטה לקפוץ מהמטוס הזה מפני שהוא טס בכיוון הלא נכון מבחינתה.
היא חלמה תמיד על מסע הרפתקאות במקומות פראיים ורחוקים, ואכן יצאה למשך שבועיים לנסיעות להודו, טיבט, מונגוליה ונפאל. אבל כשהחליטה שזה לא מספיק, הפכה את עולמה על ראשו! ב-2002 התפטרה מעבודתה היוקרתית במוטורולה ויצאה למסע יסודי באפגניסטן. היא רצתה לעזור לתושבים שם בכל דרך אפשרית, בארץ שהפכה לעיי חורבות לאחר יותר מ-20 שנות מלחמה. כשירדה מהמטוס בבירה קאבול לא היו מוניות, והתשתיות במקום היו דלות. מתוך המלון שבו התאכסנו כתבים מכל העולם היא יצרה קשרים עם כל מי שהיתה יכולה. היא הציעה לכתוב הצעות למענקים, להכין תוכניות עיסקיות, ואפילו לטאטא מרצפות – כל מה שיוכל להועיל.
בסופו של דבר יצרה קשר עם ננסי דופרי, מנהלת "מרכז אפגניסטן" באוניברסיטת קאבול. ננסי פעלה ללא לאות לשקם את ספריית האוניברסיטה, ולהקים שלוחה ניידת שתביא ספרים לכל המדינה. סנדרה כתבה תוכנית עיסקית למרכז, והצטרפה למועצת המנהלים של הארגון. היא נבחרה כנשיאה שותפה, והשקיעה את רוב זמנה בגיוס בספים למרכז. בנוסף השתתפה במיזמים של גננות, כולל מיזם לשתילת עצי רימון בעיר. בעצמה קנתה 20,000 עצים למשפחות בעיר כדי שינטעו במקום עצים שמתו במלחמה.
זהו סיפור חיים של אשה  שהתברכה בכשרוון להעמיד הנחות יסוד במבחן. היא התחילה את חייה מחדש במקום זר, וופרצה לעצמה נתיבים לטריטוריות שעדיין לא סומנו. פעמים רבות אנחנו מתרשמים ומתפעלים מאנשים כמותה, אבל נמנעים מלעשות זינוק נועז דומה לזה.

Steven Paul "Steve" Jobs

 

לרובנו יש משאבים מדהימים , אבל רבים לא מבינים איך למנף אותם. אחדים אכן יודעים את ערכם של משאביהם, ומשתמשים בהם כשצריך. הנה דוגמה מצוינת לכך, מתוך הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, מייסד אפל:
"אחרי חצי שנה בקולג' לא הבנתי מה הטעם. לא היה לי מושג
מה אני רוצה לעשות בחיים, וגם לא איך הקול'ג יעזור לי לגלות. מכיון שכך התבזבז כל הכסף שהורי חסכו כל חייהם, החלטתי לנשור באמצע. הייתי בטוח שהכל יסתדר. זה היה די מפחיד באותו רגע. אבל במבט לאחור, זו היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי. יכולתי להפסיק לקחת קורסי חובה, והתחלתי להיכנס לשיעורים שנראו לי מעניינים.
זה לא היה רומנטי במיוחד, מאחר שלא היה לי חדר במעונות. ישנתי על הרצפה בחדר של חברים. החזרתי בקבוקי קוקה קולה, ותמורת הפקדון קניתי אוכל. בכל יום ראשון בערב הייתי הולך 12 ק"מ לקצה השני של העיר, כדי לקבל ארוחה טובה במקדש הארי קרישנה. אהבתי את זה, וחלק גדול מהדברים שנתקלתי בהם בזכות הסקרנות והאינטואיציה שלי, נעשו יקרי ערך מאוחר יותר.הנה לכם דוגמה:
ריד קולג' הציע אז את שיעורי הקליגרפיה הטובים ביותר. כל כרזה וכיתוב ברחבי הקמפוס היו כתובים בכתב יד יפהפה. החלטתי לקחת קורס בקליגרפיה, כדי ללמוד איך עושים את זה. למדתי כל מה שגורם לטיפוגרפיה מעולה להיות כזאת. זה היה מקסים והיסטורי. היתה בכך עדינות אמנותית ברמה כזאת שמדע לא יכול לתפוש, וזה היה מרתק.
לא חשבתי לעשות בכל זה שימוש מעשי. אבל עשר שנים מאוחר יותר, כשעיצבנו את המקינטוש הראשון, כל זה חזר אלי.השתמשנו בכל זה במק. זה היה המחשב האישי הראשון שהיתה לו טיפוגרפיה יפיפייה.אם לא הייתי מגיע לקורס המיוחד הזה, המק לא היה מכיל את כל העיצוב הנפלא הזה.ומאחר שבתוכנת חלונות פשוט העתיקו את המק, סביר להניח שאף מחשב אישי לא היה מכיל אותו 🙂
אלמלא פרשתי מהלימודים והגעתי לשיעור קליגרפיה, למחשבים אישיים אולי לא היתה הטיפוגרפיה היפהפייה שיש להם.כשהייתי בקולג' היה קשה כמובן לראות את העתיד, ולחבר אז את כל הנקודות. אבל במבט לאחור, כעבור עשר שנים, כל זה נעשה בהיר מאד."
זהו סיפור חיים שממחיש היטב את העובדה שלעולם אין לדעת מתי תגלו שלחוויות ולידע שלכם יש ערך מוסף. ככל שיש לכם יותר חוויות, ובסיס הידע שלכם רחב יותר, כך יש לכם יותר מקורות לשאוב מהם בבוא העת.
                                                טיפוגרפיה – כרזה של המעצב עודד עזר