Kristallnacht

טרם ליל הבדולח
בוקר אחד, בשנת 1935, הגענו כרגיל לבית הספר, והמורה אמר לנו: אתן גמרתן ללמוד פה! ליהודים אין מקום אצלנו בבית הספר! היינו 7-8 בנות יהודיות, ופתאום עמדנו לבדנו ברחוב. זו היתה הפתעה מסוימת, אבל לא הפתעה מוחלטת. כבר בשנת 1933 החלו הנאצים בפעולות נגד היהודים. אבל בעיר שלנו לא הרגשנו עד אז באנטישמיות. האנטישמיות הגיעה אלינו בדמות אנשי ה-אס.אס. שבאו
מנירנברג השכנה, ופעלו בהוראת מוסדות השלטון בגרמניה. אנשי העיר שלנו לא הסכימו, למשל, להשתתף בשריפת בתי הכנסת. הביאו לשם כך אנשים מנירנברג. כאשר הגיעו מכבי האש של פירת לכבות את השריפה, אלה חתכו להם את הצינורות. העיר נירנברג היתה מרכז נאצי גדול. היה שם מגרש עצום שעליו קיימו הנאצים את כל המסדרים והטכסים שלהם. שם, בניגוד לפירת, היתה אנטישמיות. יוליוס שטרייכר מנירנברג היה מיוזמי חרם 1 באפריל 1933, ומהיוזמים של חוקי נירנברג. הוא היה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, ועורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר". הקריקטורות האנטישמיות בעיתון שלו דיברו בעד עצמן. לאחר הגירוש מבתי הספר הקימו בנירנברג בית ספר יהודי. קראו לו "הוך שולה". מכיוון שאסור היה לנו לנסוע בחשמלית, נסענו לשם באופניים; בגשם, בשמש ובשלג. בפירת היה גם בית יתומים יהודי. למנהל בית היתומים, היינמן, ולמשפחתו היו אישורים (סרטיפיקטים) לעליה לארץ-ישראל. אבל הוא אמר שבלי היתומים הוא לא הולך. הוא לא היה מוכן לעזוב אותם. הוא ומשפחתו הלכו איתם למחנה ההשמדה, כפי שנהג יאנוש קורצ'אק. אבל על היינמן לא שמעו, כי עליו לא סיפרו הרבה.
הלם ליל הבדולח
באותו הלילה, בשעה 2, באו אלינו הביתה אנשי האס.אה. מפירת. הם דפקו בדלת והוציאו אותנו מן המיטות. אמרו לנו להתלבש חם ולקחת איתנו משהו לאכול. אמא לקחה אוכל ותרמוס עם שתייה, ויצאנו לדרך. ליד הדירה שלנו הציבו שמירה, כדי שלא ישדדו את הרכוש. ריכזו אותנו עם כל היהודים במגרש גדול. הלכנו לשם ברגל; אחותי היתה בת 12. אחר כך הוליכו את כולנו למעין אולם תיאטרון. המקום נקרא ברולצהיימריאנום, על שם היהודי ברולצהיימר, שתרם כסף לבנייתו. בצד אחד של האולם ריכזו את הגברים, ובצד שני את הילדים והנשים. אנשי אס.אס. מנירנברג נכנסו אל הגברים, והתחילו להרביץ להם. אנחנו לא כל כך ראינו את זה, רק שמענו את המכות והצעקות. כעבור כמה שעות שיחררו את הנשים והילדים. לפנות בוקר הגענו הביתה. לפני הבית עדיין עמד איש ה-אס.אה. ששמר עליו מפני שודדים. אמא שלי מילאה תרמוס, הכינה לחם, והביאה אוכל לאבא. בערב גם אבא חזר הביתה.חלק מן הגברים נלקחו משם למחנה הריכוז דכאו. מתוך כל מיני מכתבים שקראתי הרבה יותר מאוחר, התברר לי שגם אבא נלקח אז לדכאו. אבל בהיותם בדרך לשם, הוא פגש לפתע בגרמני, ששירת איתו כחייל במלחמת העולם ה-1. אותו גרמני שלח את אבא חזרה הביתה. זו היתה הפעם הראשונה שאבא הבין מה קורה, והרשה לעצמו לחשוב במודע על המצב. כשהוא חזר הוא שאל "מה עושים?" ואמא אמרה "בזה הסיפור נגמר! נשיג סרטיפיקטים ונעלה לארץ-ישראל."

חלונות ראווה מנופצים למחרת ליל הבדולח. בחנויות של יהודים. מצד ימין אפשר לראות צלב קרס.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.