אשה אחרת, או, אנה פנתה אהבה

אשה אחרת, או, אנה פנתה האהבה

אבי עזב את הבית לאחר שנולדתי. אמא העדיפה שאבא יעזוב את הבית. הוא היה בא לבקר אותי לעיתים, לוקח אותי לטייל וקונה לי ממתקים. אהבתי אותו והייתי מאושרת להיות בנוכחותו. אני זוכרת כמה הייתי גאה באבא שלי. היה לי עצוב נורא כשנעלם לי. כל כך רציתי שיהיה לי אבא כמו לכל הילדים. כששב הביתה בשנת 1939 לא היה גבול לאושרי. הוא שב מפני שסרב להתגייס לצבא הרומני עם פרוץ המלחמה. הוא בא להתפייס עם אמא, ושיכנע אותה להצטרף אליו ולברוח מרומניה, כדי להתחיל יחדיו בחיים חדשים. אמא קיוותה שהמצב ישתפר כאשר נתגורר סמוך להוריו של אבא. הניסיון אכן עלה יפה, ובבוקובינה התחלנו בחיים חדשים.

תקופת הכיבוש הרוסי של בוקובינה הייתה קשה לי במיוחד. המזון חולק בהקצבה, ונאלצנו לעמוד בתור כדי לקבלו. בבית הספר היה מזנון מסובסד על ידי הממשלה הסובייטית. הממשלה דאגה שלילדים יהיה חלב לשתיה בהפסקת עשר, ובצהרים מכרו לנו כריכים זולים מלחם עם נקניק. במזנון הייתה מנהלת נחמדה בשם אנה שטרוק, שחיבבה אותי מאד. אבל פתאום, לקראת סוף שנת הלימודים, יחסה אלי השתנה.

כאמור כשאבא חזר לחיות איתנו היית מאושרת. הוא ידע רוסית וגרמנית ועזר לי מאד בלימודים. בכיתה שלי לימד מורה אנטישמי. הוא לא אהב את התלמידים היהודים, ונתן תמיד ציונים טובים יותר לתלמידים הנוצרים. לכן היה לי חשוב במיוחד להצליח בלימודים. הייתי תלמידה די טובה, במיוחד בהתעמלות ובציור. אבא עבד כחשמלאי לא רחוק מבית הספר, בתשלובת לייצור נייר. לאחר הלימודים הייתי הולכת אליו למפעל והוא שמח תמיד לבואי. אבל לקראת סוף שנת הלימודים התחיל להמציא כל מיני תירוצים שבגללם אינו פנוי, וביקש שאלך הביתה לבד. אמא הרגישה שמשהו השתנה, אבל לי לא סיפרה דבר.

בוקר אחד, כשהגעתי כרגיל לבית הספר, שמעתי שאנה מהמזנון שינתה את שם המשפחה. מעכשיו היא נקראת בשם המשפחה שלנו. חשבתי שאפול מכל המדרגות. הייתי אז רק בת 10. שתקתי ועשיתי עצמי כלא מבינה. שאלתי אם גברת אנה נמצאת בעבודה. אמרו לי שהיא חולה ולקחה חופשה. אמרתי שאני רוצה לדרוש בשלומה, ובמזכירות בית הספר קיבלתי את כתובתה. הלכתי אליה מבלי להודיע לאמא שאני מאחרת.

צלצלתי בדלת. על הפעמון עדיין הופיע השם אנה שטרוק. כשפתחה לי את הדלת, לבושה בחלוק פרחוני, שאלתי לשלומה והתבוננתי פנימה. ראיתי על המתלה שבכניסה את הז'קט של אבא, ולידו גם המגפיים שלו והקסקט שנהג לחבוש לראשו. לא שאלתי מה פתאום הבגדים של אבא שלי תלויים אצלה. התנהגתי בנימוס, בירכתי אותה בהחלמה מהירה, ורצתי לחשמלית כל עוד נשמתי בי. הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי. כשהגעתי הביתה אכן פרצתי בבכי תמרורים. אמא נבהלה מאד. סיפרתי לה מה שראו עיני. להפתעתי היא לא הגיבה בכעס אלא פרצה בצחוק מהול בכאב, ואמרה: "ידעתי בליבי שהיום הזה יגיע במוקדם או במאוחר". כך התחילו ימי הצער והסבל הנפשי שלי.

 

לרגל יום העצמאות – שה מובל לקפיצה

לרגל יום העצמאות, בחרתי להביא קטע  מכונן מתוך סיפור חיים של א.

שה מובל לקפיצה

אני לא אוהב לאבד שליטה. אומר לא לרכבות שדים. נמנע מספורט אקסטרים. שומר מרחק מקפיצות בנג'י. גם הטעות שעשיתי בקורס צניחה נבעה מפחד. לאחר התיכון הגעתי לשרת בצנחנים כי רציתי לאתגר את עצמי. בתיכון הקיבוצי שבו למדתי כולם הלכו לסיירת מטכ"ל, לשייטת, לגולני או לצנחנים. גיוס לנח"ל נחשב פחות. לשריון הגיע מי שממש לא היה לו מזל. התגייסנו אחרי מלחמת יום כיפור, אז היה ממש רע להגיע לשריון.

לאחר טירונות צנחנים הגענו לקורס צניחה בבסיס תל-נוף. הקורס היה כייפי – צ'ופר רציני לטירונים. ישנו על מיטות ולא בשק"שים (שקי שינה), וישנו הרבה, כי הפסיקו לטרטר אותנו. בתום אימוני צניחה לא קשים החלה סדרת הצניחות. הצניחה הראשונה היתה בעבורי הפתעה, מאד לא נעימה בלשון המעטה. חשבתי שזה מרגיש כמו באימונים. קופצים בתלייה מהמגדל המכונה "אייכמן", ואחרי 3 שניות נוחתים במכה על החול, והכל נעשה בצורה מסודרת, כאילו סטרילית.

 אבל בגלל מהירות הטיסה, וגם בגלל המדחפים הגדולים של המטוס, יש סביבו המון מערבולות אויר. כשקפצתי החוצה חטפתי מכה, מכת אויר מטלטלת ורבת עוצמה. זה הרגיש כאילו נזרקתי כמו סמרטוט יבש לתוך תוף ענק של מכונת כביסה. הסתחררתי, התגלגלתי והתהפכתי באויר. נואש, ללא כיון ובחוסר שליטה מוחלט. זה נמשך רק 3 שניות עד שהמצנח נפתח, אבל זה נדמה כנצח, והפחיד אותי נורא. חשבתי שזה הסוף, שאני הולך למות. החלטתי שבפעם הבאה אנקוט בצעד נואש. מחוסר ברירה אולי אעלה למטוס, אבל בתקווה שאיכשהו לא אצטרך לצנוח.

בבוקר הצניחה השניה הפחד שנבט בי הלך והתעצם. אימה קרה חילחלה בעצמותי. הרגשתי כמו שה המובל לקפיצה. באותו בוקר נשבה רוח חזקה. ידעתי שברוח שמעל ל-20 קשר לא צונחים. קיוויתי שגם אם נהיה באויר, וגם אם תתחיל הצניחה, הרוח תתעצם ותמנע מהאחרונים בתור לצנוח. הייתי אז די בודד ולא מחובר לאף קליקה. לכן כשנערכנו עמוסי ציוד בטור על המסלול,  התגנבתי לאיטי  עד לסוף התור, מקווה שלא ישימו אלי לב. עשיתי זאת כאילו לתומי, תוך גרירת רגליים וציוד. זו היתה טעות גסה. הפחד הקפיא ושיתק את מוחי. שכחתי שמי שנכנס אחרון למטוס קופץ ממנו ראשון.

רגעים לאחר ההמראה כבר ראיתי מבעד לפתח את חולות פלמחים, את ראשון לציון ואת אגני החימצון. אבל בעיני רוחי ראיתי רק את עצמי נופל ומת. ישבנו דחוקים על ספסלי הברזנט, בוהים בנוריות האדומות, והאפלולית במטוס מטשטשת את חיוורון פנינו. אמרתי לעצמי בלב "איזה אידיוט, למה עלית? מי בכלל מבטיח שהמצנח יפתח?". ואז הבזיק בראשי תסריט אחר. הפעם אני אמות  מבושה אבל לא אקפוץ. ידעתי שהמדריכים העומדים בפתח לא דוחפים החוצה בכח. אפשר להשתפן, להישבר ולהישאר. אבל אז יצאת לא גבר, וזו כבר פדיחה גדולה מאד!

קמתי ראשון. העמידה ברוח הנושבת על סף הדלת הפתוחה נמשכה 20 שניות. בתחילה היה רק פחד נורא. אני עומד לקפוץ מגובה 500 מטר ותוך שניות להתרסק. אחר כך, פתאום, בבת אחת, הפחד התפוגג ונעלם כלא היה. אולי מפני שלא יכולתי להכיל יותר אימה מתעצמת כזו. כשנדלקה הנורית הירוקה שלחתי רגל בבעיטה קדימה, וקפצתי עוד לפני שהספיקו לדחוף אותי.

כשהמצנח נפתח מעלי הוצפתי בחוויה המשכרת של ריחוף בדממה מתחת לחופה עד לנחיתה. כשנחבטתי בקרקע והכל נגמר הרגשתי עוד יותר מאושר. עדיין התביישתי קצת בפחד שלי, אבל בעיקר הייתי גאה שהתגברתי עליו. הרגשתי גיבור.

בצניחה השלישית התרגלתי לקפוץ דרך הפחד. אחר כך צנחתי עוד שתי צניחות ולא המשכתי, לא רציתי יותר. נצרתי בליבי את סיפור האימה הפרטית. חלפו עוד שנים רבות עד שהעזתי להיחשף, ולספר על החוויה המעצימה שעברתי באותה צניחה.

 

ליום הזכרון לשואה, פעמיים מנגלה

לרגל יום הזכרון לשואה החל היום, בחרתי להביא קטע דרמטי במיוחד מתוך סיפור חיים מרתק ומדהים של גברת ב.

פעמיים מנגלה

היינו לא יותר משבועיים בגטו כאשר הודיעו לנו להיות מוכנים לעזוב, ולא ידענו לאן. ביום הפינוי יצאתי עם הפעקלך על הגב, והז'נדרמים ההונגרים האיצו בנו במכות עם מקלות למהר לרכבת. היה שם שוטר שזיהה וזכר אותי ממפגש ב-1938, כשהיינו כבר תחת שלטון הונגרי. הוא צעק לעברי: את יהודיה! למה שיקרת אותי? והרביץ לי בחמת זעם מכות רצח כל הדרך לרכבת.

בתחנת הרכבת עלינו לתוך קרונות עץ להובלת בקר, ללא חלונות, כ-85 אנשים בעמידה ובצפיפות נוראה. לא היה לנו אויר לנשימה. בלילה הקרון התמלא באדים (ערפל?!) שכאילו החדירו לקרון. מבוגרים אחדים התעלפו. זה היה לילה נורא. ברכבת הגענו לאושוויץ, דרך קושיצ'ה, פופארד וקראקוב. בקושיצ'ה נמצאה משפחתה של דודה שלי, אחות של אבא. בן-דוד שלי היה שם במחנה עבודה. הוא נתן כסף לחייל הונגרי, בא לקרון שלנו עם פטיש גדול, ושבר כמה קרשים כדי שיכנס קצת אויר. כשניסה לעשות חור נוסף, בצד השני של הקרון, החייל ההונגרי וקצין אחד תפסו ולקחו אותו משם.

עדיין לא היה אויר לנשימה בקרון, ואני התפשטתי ונשארתי בקומבינזון. אני שהייתי צעירה הרגשתי שאני מתה. אנשים מבוגרים סבלו מהזיות, דיברו שטויות והתעלפו – היה נורא! כשהגענו לפופראד הרכבת עצרה. מנהל התחנה ראה  את שני הנכדים של דודי דויד מציצים דרך החור שבקרון, ורצה להוריד אותם מהרכבת כדי להציל אותם. הם היו אז בגיל 8-10, והגדול במיוחד היה כל כך יפה… הדוד לא רצה למסור אותם והם נשארו איתנו. מפופראד ירדה הרכבת בואדי עמוק לכיוון קראקוב. תמיד הייתי סקרנית מאד ורציתי לראות הכל. כשהצצתי מהקרון ראיתי שני בני אדם שקפצו מקרון אחר. הם נפצעו בנפילה, אבל הצליחו לברוח. בקראקוב היתה הפסקה קצרה, ואמרו שהיעד כבר לא רחוק.

ימינה זה "ארבייט"

הגענו לאושוויץ לפנות ערב ומיד התחילה הסלקציה. הדוד דויד כבר נראה מת, ולכן זרקו אותו שם על ערמת חצץ. בכל יום זכרון לשואה אני רואה שוב לנגד עיני את התמונה הזאת שלו, שוכב על החצץ עם החולצה הלבנה…

הגענו בשורות של חמישה לסלקציה מול מנגלה, ואני כבר עברתי אותה שמאלה, יחד עם המבוגרים שנועדו להשמדה. אמא שלי חזרה ואמרה: "הדוד דויד לא מת, הוא צריך קצת מים". היא שאלה: "איפה המימייה שקיבלנו מהדוד בקרון, ואיפה המעיל שלי?" ואני אמרתי: "המעיל נשאר ברכבת יחד עם המימייה".  אמא בכתה כל כך עד שאני יצאתי מהשורות, הלכתי אחורה, עשיתי סיבוב וחזרתי לרכבת.

לפני הקרון עמדו שני יהודים בבגדי פסים. שאלתי אותם מה הפירוש של שמאל וימין בסלקציה? הם השיבו שימינה זה ארבייט – עבודה, ושמאלה – עשו סימן של שחיטה, עם אצבע על הצואר. אמרתי שאני רוצה לקחת את המעיל והמימייה. הם הרשו לי להכנס לקרון ולקחת אותם. חזרתי לאמא שלי – כל המשפחה הופנתה שמאלה – ונתתי לה את המימייה. כשפתחה אותה גילינו שהיא מלאה ברום ולא במים. אמא שמה מעט רום על שפתיו של הדוד, והוא התעורר פתאום והתיישב על החצץ! אמא שלי צדקה, הוא רק התעלף. אמא לבשה את המעיל, ופתאום – עד היום איני יודעת איך – החלטתי שאני רוצה לחיות. חיבקתי  ונישקתי את אמא. בכיתי ואמרתי לה שאני אחזור לחפש אותה בלילה, אבל ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה.

יצאתי שוב מתוך השורה וחזרתי לאחור. עמדתי שוב בשורות לפני הסלקציה. כאשר הגעתי בפעם השנייה לעמוד מול דוקטור מנגלה הוא הסתכל בי ואמר: "את כבר היית פה". אמרתי: "כן". הוא שאל: "למה את חזרת?" אמרתי: "אני רוצה לעבוד". הוא החזיק את פני בשתי ידיו, הסתכל בעיני ושאל: "בת כמה את?" אמרתי שאני בת עשרים ואחת וחצי, ואז הוא אמר: "נו, אז אם את כל כך רוצה לחיות, אז תלכי ימינה." כך נשארתי בחיים.

זהו פרק אחד מתוך הביוגרפיה של ב. שעדיין לא התפרסמה.

 

יאמן כי יסופר – סיפור חיים

חג פסח – יאמן כי יסופר סיפור חיים – הגיע זמן חירות

כמתנת חג הענקתי לעצמי בשעה טובה שי שלו חיכיתי כבר כמה חודשים יפים – בלוג משלי,
שיהיה בפועל גם אתר האינטרנט של המיזם שלי לכתיבה, עריכה והפקה של סיפורי חיים –
ביוגרפיה  – של אנשים מעניינים ומעוניינים.